טבילת אשה כשאין בעלה בעיר
עוד כתב כבודו בקצורו שאם בעלה אינו בעיר יש לה לדחות הטבילה עד ליל בואו כי כתוב בספרים הקדושים שסכנה לישון לבדה בליל טבילתה בלי להזדקק לבעלה עכ"ל ובאר יותר בספרו סימן קצ"ז במשנת סופרים אות א'. הנה קשה לי לדון בעניני סוד וכל דקפיד קפדי בהדיה כמו שאמרו במסכת פסחים דף ק"י עמוד ב', ואולי התכוון כבודו לנשי קהילתו ששם המנהג לחוש לכך אולם כמדומה שכתב בשביל כלל הנשים. וכיון שכן הלא הרבה פוסקים לא חששו לזה, עיין בשו"ת זרע אמת סימן קנ"א ותורה לשמה סימן רט"ז ולבושי מרדכי חלק א' חלק אורח חיים סימן קל"א וחתם סופר חלק אבן העזר חלק א' סימן קע"ט ומהר"ם שיק חלק יורה דעה סימן קפ"ז. ובשו"ת מהר"ם שיק סימן שס"ה כתב שנהגו נשים המקפידות שלא לילך לטבילה אא"כ בזמן שבעלה בעיר עכ"ל ומשמע שאינו אסור לכלל הנשים, אפס כי עיקר דבריו נסתר מספר שערי דורא הלכות נדה הלכה כ' שכתב שנשים חשובות טובלות אף על פי שאין בעליהן בביתם עכ"ל הרי שהסלסול הוא דוקא לטבול. וממה שבשערי דורא תלה בנשים חשובות מוכח שאינו תלוי בטבילה בזמנה מצוה שאם כן על כולן לטבול וכן בהלכה י"ז שם משמע שאינו סובר שטבילה בזמנה מצוה, וכן הוא במאירי במסכת נדה דף ט"ו עמוד ב' שכתב שמהגמרא שם למדו רבים שדרך נקיות הוא לאשה לטבול בשעת טבילתה אף שאין בעלה בעיר עכ"ל והוא עצמו פסק שם בדף כ"ט עמוד ב' ובכמה מקומות שטבילה בזמנה אינה מצוה ובסוף מסכת יומא כתב שכן הלכה פסוקה וזהו שכתב שלטבול הוא דרך נקיות עכ"ל כלומר אף על פי שאינה מצוה, ושלא כשו"ת בצל החכמה חלק ב' סימן ע"א אות ז' שתלה בטבילה בזמנה מצוה וכדעת הטור עיי"ש.
וכן דעת שו"ת מחרש"ם חלק ד' סימן צ"ה שלא לחוש לסכנה ושלא כמו שהבין כבודו, כי השואל שם שאל ממסכת פסחים דף קי"ב עמוד ב' שרבי ישמעאל ברבי יוסי צוה לרבי שלא להזדקק לאשתו בליל א' של טבילתה והביא שבשו"ת קנאת סופרים בהשמטות לחלק שיורי טהרה סימן ס"ד פרש שרק ללילה אחד לא חששו לסכנה אם לא תיבעל לאחר הטבילה אבל ליותר מלילה אחד חששו לסכנה, ומהרש"ם דחה דבריו וכתב שחילוק זה הוא סברת הכרס ואין לו יסוד עכ"ל שכיון שבגמרא לא חששו לסכנה אין הבדל בין לילה א' להרבה לילות, וסיים שאין לצרף מזה שום קולא עכ"ל כלומר שמחשש סכנה אין להקל כלל בנדונו להתיר תשמיש בליל טבילתה ביום טוב כשקפץ עליה אבלה. ולזה ציין בשו"ת מהרש"ם שם לג' ספרים, א' ספר זכור לאברהם לר"א אלקלעי חלק ג' הלכות אבל ערך טבילה שהעתיק מזרע אמת הנ"ל שסיים שאם קבלה נקבל אבל לדין יש תשובה עכ"ל ולא חש לסכנה, וב' סדר הדורות (דפוס קאפסוט) בסדר תנאים ואמוראים ערך אבא דף ע"ו עמוד א' טור א' ועיין בהגהות מהרש"ם ביורה דעה סימן קצ"ז שם, וג' שו"ת שבות יעקב חלק ג' סימן ע"ז שחש לסכנה אבל כתב פירוקה בצדה לישון עם התינוק בחדר וסכין תחת הכר ונראה שבא מהרש"ם לאמר שאפילו ניחוש לסכנה הרי יש לה פירוק ולכן אין לעשות ממנה סניף להקל.
איברא לע"ד בשו"ת שבות יעקב לא סמך על הפירוק, כי אחרי שהוכיח שאין חיוב לנשים לטבול כשאין בעליהן בעיר ושהוא נגד המנהג ושלא כמחדש אחד, כתב עוד שאם יאמר האומר מה בכך הרוצה להחמיר יחמיר זה אינו כיון שהם עצמם אמרו שיש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר וכו' שמה"ט מניחין אצלן תינוק וסכין תחת הכרים וכו' עכ"ל ואם סמך על הפירוק מאי הוי שיש סכנה עדיין תניח תינוק וסכין ולא תבוא לידי סכנה, אלא מוכח שאין לסמוך על הפירוק וכן כתב בדרכי תשובה אות ג'. וזהו שכתב דקיי"ל חמירא סכנתא מאיסורא ופירוקא לסכנתא כאשר שמענו שאירע כן כמה פעמים עכ"ל כלומר שהסכנה חמירא גם מהפירוק ולכן אין לסמוך עליו, וכן ציין לשו"ת מהר"ם לובלין סימן קט"ז שמיירי באשה שנבעלה לשד שתחילה בא בדמות בעלה ואחר כך בדמות פריץ ועיין באור זרוע חלק א' סימן קכ"ד ושם תינוק וסכין לא היו מועילים שהרי דימתה שהוא בעלה. ונמצא שבשו"ת שבות יעקב שפיר חשש לסכנה, ומכל מקום הרווחנו מזה כי כיון שהוא עצמו לא סמך על הפירוק כל שכן שהמאירי וכו' והט"ז ביורה דעה סימן קצ"ז סעיף קטן ד' ועוד הרבה אחרונים כנ"ל שלא חשו לסכנה אי אפשר לתרץ שסמכו על פירוק שלא נזכר בדבריהם כלל, והיאך נתלה תניא בדלא תניא ושלא כספר שבעים תמרים על צוואת ר"י החסיד צווי מ"א שדחה את דברי הט"ז.
ולע"ד הסכנה שכתב בשו"ת שבות יעקב שהיא משום חשש דיבוק רוח טומאה ומזיקין עכ"ל וכמו שציין לשו"ת מהר"ם לובלין אינה מה שהביא בשו"ת זרע אמת בשם הזוהר, ראשית שבשו"ת שבות יעקב לא הזכיר את הזוהר אלא שהנשים הן עצמן אמרו שיש חשש סכנה ואילו ראה כן בסה"ק לא היה אשתמיט מלכתבו. ועוד שמדברי שו"ת זרע אמת בשם הזוהר משמע שהסכנה תלויה במה שאינה מזדווגת עם בעלה עיי"ש ואלמא אפילו אם בעלה בעיר ואילו בשו"ת שבות יעקב מיירי בסכנה לטבול כשאין בעלה בעיר שלכן לוקחות אצלן תינוק וסכין תחת הכר כיון שהאשה לבדה ועיין באבן העזר סימן כ"ב סעיף י"ד מה שאין כן כשבעלה בעיר הוא משמרה וכמו במעשה של שו"ת מהר"ם לובלין שהשד נדמה לבעלה ואילו היה בעלה שם לא היה בא. ואין להקשות על שו"ת שבות יעקב ממסכת נדה דף ט"ו עמוד ב' שבבוא בעלה מן הדרך בא על אשתו בלי לשאלה משום ספק ספקא שמא לא ראתה נדה ואם ראתה שמא טבלה והיא טהורה עיי"ש ומוכח שאינה חוששת לסכנה שאם לא כן לא היתה טובלת בהעדרו, וכן במסכת שבת דף קכ"ט עמוד א' בברתיה דרב חסדא שטבלה בגו תלתין יומין מלידתה שלא בפני בעלה עכ"ל, זה אינו קשה כי כיון שבשו"ת שבות יעקב לא תלה בספרים מאי איכפת לן שבימי הגמרא לא היתה סכנה אטו כל הדורות והמקומות שווים והלא הביא כמה מעשים ששמע עליהם, ובזה חמירא סכנתא מאיסורא כי אין לנו להוסיף איסורים מדעתנו מה שאין כן סכנות מתחדשות תמיד. ואולם משום זה אדרבה כיון שבדורות אלה ובפרט במדינות אלה לא שמענו ולא ראינו אותן סכנות שנזכרו בשו"ת מהר"ם לובלין ושבות יעקב שוב אין משגיחים בהן, ואינו דומה לאכילת דגים וכדומה שנזכרו בגמרא ונתקבלו בכלל ישראל ונעשו כמו גזרה שלא לאכלם משום הסכנה ואף על פי שנתבטל הטעם לא בטלה הגזרה מה שאין כן בענינים המתחדשים אין להם אלא מקומם ושעתם.
ובעיקר מה שהביא בשו"ת זרע אמת בשם נימוקי הרמ"ט שליט סימן ט"ו שהביא בשם רבותיו שמדברי הזוהר נראה שאחר שטבלה האשה היא בסכנה עד שתזדווג לבעלה עכ"ל, הנה פשוט שאי אפשר לעמוד על כוונת הזוהר משמועה כזו שאינה בלשון הזוהר ואינה מציינת מקומה וכן בבית יוסף אין רמז לדברי הזוהר אלה אף על פי שרגיל להביא דבריו כמו בסימן קצ"ז שם שאשה שמתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה גורמת כמה רעות בעולם בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדין עכ"ל. ואם איתא להא שהביא בשו"ת זרע אמת עדיין יש לאמר שהזוהר לא מיירי אלא כשבעלה בעיר שאז היא בסכנה אם לא תיבעל לו ולכן לא הזכירהו בשו"ת שבות יעקב כי אינו שייך לענינו וניחא ממסכת נדה דף ט"ו ושבת דף קכ"ט הנ"ל שמיירי כשאין בעלה בעיר. והא דמסכת פסחים דף קי"ב שרבי ישמעאל ברבי יוסי צוה שלא לבעול בלילה ראשון של טבילה יש לתרץ כמו שכתב בספר שבעים תמרים שאזל כדעת רבי יוסי אביו שטבילה בזמנה מצוה ולכן שומרת מצוה לא תדע דבר רע, ורק תרוצו השני שם שאין סכנה אלא לדידן שטובלת רק לאחר ז' נקיים אינו עולה יפה שהרי רשב"י בעל הזוהר חי לפני חומרא דרב זירא.
והנה לפי התרוץ שר"י בר"י לא חש לסכנה כיון שסבר שטבילה בזמנה מצוה צ"ל שהזוהר סובר שטבילה בזמנה אינה מצוה, ולפי זה אפילו אם נאמר שהזוהר חש לסכנה גם כשאין בעלה בעיר להכי אותם ראשונים שפסקו שטבילה בזמנה מצוה גם בזמן הזה לא חששו לזוהר. וקצת קשה בשו"ת זרע אמת ועוד אחרונים שהביאו ראיה מהסמ"ג לא תעשה ק"א והוא בדף ל"ו עמוד ב' שהביא מהירושלמי מסכת נדה פרק ב' הלכה ד' שאסור לאשה לשהות בטומאתה ושגיסו הר"ש בר"ש היה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אף על פי שאין בעלה בעיר עכ"ל, כי הר"ש בהר"ש שהוא השר מקוצי סובר שטבילה בזמנה מצוה כמו שנראה במרדכי הלכות שבועות סימן תשמ"א ולכן לא חש לסכנה ואינו ראיה לפי פסק השלחן ערוך והרמ"א שטבילה בזמנה אינה מצוה. ומיהו כבר הבאתי מספר שערי דורא ומן המאירי שפסקו שטבילה בזמנה אינה מצוה ואף על פי כן לא חשו לסכנה לטבול כשאין בעלה בעיר.
והנה כיון שבמקום שהזוהר חולק על הגמרא בהדיא אין הלכה כזוהר ועיין בסדר הדורות ערך אבא דף כ' עמוד א' טור ב' שכתב דאה"נ לא פסקינן הלכות על פי סודות דבכמה דוכתא לא קיי"ל כרשב"י עכ"ל, בודאי כאן שאין דעת הזוהר מבוררת יש לנו לפרש שמיירי דוקא כשבעלה בעיר כדי שלא לחלוק על הגמרא, וכאשר נזכה לציון המקום בזוהר נדע יותר. ומיהו אפילו כשבעלה בעיר נראה בט"ז ובערוך השלחן ועוד הרבה אחרונים שאין לחוש לסכנה.
ונבוא להלכה, אם לא יבוא בעלה לעיר עד ששוב תפרוס נדה אין לה לטבול, שזו כוונת הבית יוסף בסימן קצ"ז שכתב שאין לך אשה טובלת כשאין בעלה בעיר עכ"ל וכמו שבש"ך שם סעיף קטן ג' דימה זה לבתולות ואלמנות. וכן כוונת שו"ת שבות יעקב שם שהעתיק שאין הנשים טובלות כלל בזמן הזה כשאין בעלה בעיר עכ"ל ומהו לשון כלל וכי יש טבילה למחצה אלא כלומר שאינן טובלות כלל בין נדות אחת לשניה, והטעם פשוט כי כיון שלא יבוא בעלה והיום אין לנו טהרות טבילה זו מאי עבידתה ומוטב שיהיה עליה איסור נדה בנוסף לאיסור אשת איש. אבל אם אפשר שבעלה יבוא יכולה לטבול גם כשאינו בעיר וכן כתב בערוך השלחן שם אות ג', ואזי ראוי לטבול בליל טבילתה הראשון לצאת ידי הדעות שגם בזמן הזה טבילה בזמנה מצוה ועוד כדי שתדקדק בספירה ובהפסק טהרה ולא יהיו כמילתא דלא רמיא עלה. ובמקום שחוששין לסכנה יחזיקו במנהגם אבל בשאר מקומות וכן בקהילה חדשה אין לחוש והמחמיר יחמיר לעצמו ואל יחמיר לאחרים.
ואם בעלה עומד לבוא למחרת ולדוגמה בבוקר אזי מצוה לטבול קודם לכן כדי שיהיו מותרים מיד בחיבוק ונישוק ושאר קירבות שגם הן מצוה כמו שכתב בשו"ת מהר"ם לובלין סימן נ"ג ואבן השוהם סימן י"ד, ולא חלקו האחרונים על שו"ת אבן השוהם אלא בנידונו שבשעת הטבילה היה אסור לשמש מדאורייתא או מדרבנן ועיין בערוך השלחן סימן קפ"ד אות מ"ג מה שאין כן כאן. וגם אם יבוא בעלה לעת ערב והוא עייף ויגע ויצטרך לשמור על הילדים כשאשתו חופפת וטובלת אין זה דרכי נועם אלא תטבול קודם. והנה בזמן הזה כשבעלה הוא מעבר לים רחוק הדבר שיבוא בלי להודיע מראש, ולכן ראוי לה שלא תטבול שאם תראה כתם לא תצטרך לספור ה' ימים מלבד ז' נקיים, מה שאין כן אם נמצא בעיר אחרת מזדמן לבוא אף על פי שלא תכנן זאת ולא הודיע, ועוד שבימיהם לא היו רגילים לנסוע מעיר לעיר בלילה מפני סכנת דרכים ואם לא בא בעלה שעה או שעתיים אחרי חשכה ידעה שלא יבוא באותו לילה ואינו כן כעת. ומעשים בכל יום בארץ ישראל שהבעל משרת בצבא ומקבל חופשה ללילה אחד ואין פנאי להודיע לאשתו קודם שיוצא לדרך, והוא מגיע באמצע הלילה ושוב אי אפשר לאשתו לצאת למקוה והוא חוזר לצבא למחרת ואם לא טבלה מקודם בטלה מצות עונה, ולכן גם אם אינה יודעת האם יבוא או לא יש לה לטבול.
יהודה הרצל הנקין