שו"ת בני בנים, חלק רביעי י״ח

תשמיש שלא כדרכה ודרך אברים

המשך לנ"ל

א
עוד נשאלתי מרב אחד אודות אשה העומדת לטבול והרופאים אסרו עליה להתעבר עד שתקבל חיסון נגד מחלה הפוגעת בעוברים והחיסון ינתן רק בתחילת המחזור הבא, וגם אסור לה להתחיל בגלולות למניעת הריון אלא בתחילת מחזור ולא בימי טהרתה. האשה לא מצאה לקנות דיאפר"ם ושאר אמצעי מניעת הריון זמנית אינם בידה, ועל כן היא באה בשאלה האם מותר לה לשמש עם בעלה שלא כדרכה דרך פי הטבעת עד ווסתה הבא כדי שלא תתעבר.

לע"ד מותר להם לשמש כן אפילו כמה פעמים עד ווסתה. עיין ברמ"א באבן העזר סימן כ"ה סעיף ב' שהתיר תשמיש שלא כדרכה באקראי, ובתוספות במסכת סנהדרין דף נ"ח עמוד ב' בד"ה מי איכא כתבו שאם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאווה לה שלא כדרכה שרי עכ"ל הרי שאפילו כמה פעמים נקרא באקראי כל שאינם הרוב, וכאן כיון שישמשו שלא כדרכה רק עד הווסת ואחר־כך ישוב לשמש כדרכה שפיר מקרי באקראי אע"פ שבאותו חודש כל הביאות תהיינה שלא כדרכה. ובפרט שעושים כן כדי שאחר־כך תוכל האשה להתעבר וללדת וולד בריא ולא משום תאוה י"ל שהכל מודים, כי בבית יוסף שם אחרי שהביא דברי ר"י להתיר באקראי ושהרא"ש הסכים עמו סיים שמכל מקום קשה להתיר לבעל להיכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה עכ"ל והם דברי עצמו ולא שהרא"ש סיים כן ושלא כמו שהבין הדרישה באות ג'. ועיין בהגהות הב"ח על הרא"ש ביבמות דף ל"ד עמוד ב' ובים של שלמה שם שהעתיקו דברים מהרא"ש החסרים בדפוסים שלנו, ואם הסיום בבית יוסף הוא מדברי הרא"ש לא היו נמנעים מלהעתיקו. והוסיף הבית יוסף בבדק הבית שאילו ראה ר"י מה שכתב הזוהר בעונש המוציא שז"ל לא היה כותב זה שכתב עכ"ל. אך כל זה הוא באופן שיכול הבעל לבוא עליה כדרכה אם ירצה ולכן למה להתיר לו שלא כדרכה אפילו באקראי, ואעפ"כ לדעת ר"י מותר באקראי ובזה חוכך בבית יוסף להחמיר והרבה פוסקים לא הודו לו, ברם כאן שמצד הסכנהה אינם יכולים לשמש כדרכה גם הבית יוסף יודה.

ומה שכתב רבנו ירוחם בנתיב כ"ג חלק א' וז"ל דאינו אסור שלא כדרכה אלא תדיר אבל דרך מקרה אם מתאוה לאשתו פעם אחת שלא כדרכה מותר עכ"ל הנה קשיא רישא לסיפא, ברם גם אם נתפוס העיקר כהסיפא ושהתיר רק פעם אחת אינו מבואר שפעם אחת בחיים קאמר והיכן מצינו שיעור כזה באישות, ויותר נראה לפרש פעם אחת בין וסת לוסת. ועוד נראה שקאי על מה שהביא מקודם שאסור לבעול ולשנות באותו לילה ללא רצון אשתו אבל לרצונה מותר כדי שיהיו לו בנים זכרים עיי"ש שזהו בביאה כדרכה, מה שאין כן בשלא כדרכה שאי אפשר שיהיו לו בנים מביאה זו לא התירו לו לבעול ולשנות אפילו ברצון אשתו וכעין זה כתבו באוצר הפוסקים סימן כ"ה סעיף ב' סעיף קטן י"ב בהערה עיי"ש. ולעולם גם רבנו ירוחם מודה שמותר לו לבוא עליה שלא כדרכה פעם בלילה זה ופעם בלילה אחר.

ב
גם במקור הדברים בגמרא משמע שהתירו ביאה שלא כדרכה יותר מפעם אחת, כי הנה במסכת נדרים דף כ' עמוד ב' אמרו, ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שולחן והפכו עכ"ל פי' שהתלוננה על בעלה שבא עליה שלא כדרכה כי יש לה עינוי וכאב מזה בצד מקצת הנאה כמו שנראה בתוספות במסכת יומא דף פ"ב עמוד ב' בד"ה מה רוצח. ובשו"ת תורה לשמה סימן רצ"ט כתב שההנאה באה רק מצד דיבוק בשרם זב"ז אבל לא מהביאה עצמה, ויש לפקפק בזה ושונה שכם שבא על דינה באונס וכואב טפי ואפשר שאין לה הנאה כלל מה שאין כן בהסכמתה. ואפילו בלי הטעם של צער חישבה את הביאה שלא כדרכה לבזיון שזהו לשון הפיכת השלחן כלומר שמאס במה שהכינה לו. ורבי השיב לה בתי תורה התירתך ואני מה אעשה ליך עכ"ל, ושוב מסופר על מקרה דומה דההיא דאתאי לקמיה דרב אמרה לו רבי ערכתי לו שולחן והפכו, אמר לה מאי שנא מן ביניתא עכ"ל שהוא מין דג וכוונתו למה שאמרו שם כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו וכן דג הבא מבית הצייד עכ"ל ויש גורסים מבית הדייג. וכוונת המשל היא שתשמיש המטה נמשל לאוכל כלשון הכתוב כי אם הלחם אשר הוא אוכל וגו' שדרשוהו על אשתו של פוטיפר, וחילקו את המשל לשתי פנים בשר מן הטבח ודג מן הצייד כנגד שתי דרכי ביאה כדרכה ושלא כדרכה, והאכילה במלח ובצלי וכו' הן התנוחות השונות היא למעלה והוא למטה וכו'.

ויש לדקדק בדברי רבי כי בשלמא התורה התירתך, אבל מהו ואני מה אעשה לך עכ"ל, וכי אין דברים שהתורה התירתם וחכמים אסרום?^*(הג"ה) עיין באנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ה מעמ' תרמ"ח בערך האם יש כח לחכמים לאסור מה שהתורה פרשה אותו להיתר. אלא הכי קאמר, כיון שהתורה התירה ביאה שלא כדרכה ולא מצינו שחכמים אסרוה אף אני איני רוצה לאסור כי אין למהר לחדש איסורים בדברים שבין בעל לאשתו. ועוד יש לדקדק מה הוסיף רב על דברי רבי, ולפי מה שפרשתי המשל י"ל שמדברי רבי היינו חושבים שמותר לבעול שלא כדרכה אבל שלא כדרכה ובאותה עת גם היא למעלה והוא למטה וכו' דהוי שניים לרעותא לימא אסור, קמ"ל.

והנה אם לא התירו לבעל לבוא על אשתו שלא כדרכה כי אם פעם אחת איזו הוראה הורו לה אחרי המעשה כי מאי דהוה הוה, וגם מסתבר שבעלה כבר בא עליה כמה פעמים שלא כדרכה כי על פעם אחת לא היתה ממהרת להתלונן בבית דין. אלא בוודאי משמע שרבי ורב התירו לשמש שלא כדרכה גם לעתיד ושלא כספר חרדים מצות התשובה פרק ב' והובא בשל"ה שנדחק לפרש בכוונת ר"י והרא"ש שמותר לבוא על אשתו שלא כדרכה רק פעם אחת בחיים, ובאליהו רבה באורח חיים סימן ר"מ אות ו' ובעזר מקודש באבן העזר סימן כ"ה שם דחו דבריו עיי"ש. סוף דבר לע"ד יש להתיר לאשה לשמש עם בעלה שלא כדרכה מליל טבילתה זו ועד שתפרוס נדה.

ג
כל זה בביאה כדרכה או שלא כדרכה, ואולם להוציא זרע דרך אברים בוודאי גרע טפי ונראה פשוט לאסור כי ז"ל הרמ"א באבן העזר שם, ויכול לבא על אשתו בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה, ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך עכ"ל הרי שהתיר להוציא זרע רק בביאה שלא כדרכה ולא דרך אברים.

ובטור מבואר יותר, וז"ל בסימן כ"ה אשתו של אדם מותרת לו לפיכך כל מה שירצה לעשות עושה וכו' ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה, ור"י פרש אפילו בהוצאת ש"ז נמי מותר לשמש שלא כדרכה ובלבד שלא יהא רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך עכ"ל הטור. הרי שכפל הדברים וכתב פעמיים שלא להיות רגיל להוציא זרע בביאה שלא כדרכה ועיין בב"ח שדייק ממנו לענין אחר, ובפשוטו בא להדגיש שדווקא בביאה שלא כדרכה התיר ר"י להוציא זרע באקראי אבל לא דרך אברים. ואפילו תאמר שכפל הדברים הוא ט"ס, סוף סוף לא הזכיר הטור דרך אברים כי אם בדעה הראשונה ולא בדעה השניה. ובוודאי אין להשוות בין ביאה שלא כדרכה שנתרבה מן הכתוב משכבי אשה במסכת סנהדרין דף נ"ד עמוד א' ושאר מקומות, לדרך אברים שאינה ביאה להתחייב עליה בעריות אלא היא פריצותא בעלמא עיין ביבמות דף נ"ה עמוד ב', וכן אמר הגמו"ז זצלה"ה שביאה דרך הפה אינה ביאה כלל.

ושלא כהדרישה שכתב שם באות ג', וז"ל ור"י תירץ מדאמרו חכמים כל שאדם רוצה לעשות עם אשתו עושה, משמע אפילו מוציא ש"ז לבטלה לית לן בה אלא שלא יהא רגיל בכך כמעשה דער ואונן שהיו מתכוונים לכך וכו', ומכאן יש ללמוד שכל תשמיש שאינו כדרך כל הארץ נכלל בשם שלא כדרכה שהרי ר"י פליג גם אדרך אברים שמותר וכללינהו בשם שלא כדרכה עכ"ל. הנה לדעת הדרישה ר"י התיר להוציא זרע באקראי אפילו דרך אברים, והבין כן ממה שבדעה א' הציב הטור ביאה שלא כדרכה ודרך אברים ומולן בדעה ב' הציב רק שלא כדרכה ואלמא שלא כדרכה כוללת את שניהן הפך ממה שדייקנו. אבל הוא תמוה כי ר"י והתוספות לא הזכירו דרך אברים כלל לא בדעה א' ולא בדעה ב', ועיין בתוספות ביבמות ובסנהדרין הנ"ל ותוספות הרא"ש ביבמות וספר האגודה ביבמות ובסנהדרין וחדושי הר"ן בסנהדרין שכולם הזכירו רק ביאה שלא כדרכה ואילו דרך אברים מאן דכר שמה ודברי הדרישה צע"ג. ורק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ט' הוא שהזכיר דרך אברים, והביאוהו בחדושי רבנו יונה בסנהדרין ובטור אבן העזר ומשם לרמ"א.

ד
ומכל מקום הגם שדברי דרישה נדחים במה שתלה בדעת ר"י והטור סברתו לא נדחתה, שכתב בסימן כ"ג אות א' מותר לשמש עם אשתו אפילו שלא כדרכה ואפילו דרך אברים דאע"פ שמוציא זרע לבטלה שאני התם דמוציא זרע דרך שימוש ולא נתכוון להוציא זרע לבטלה אלא שבא ממילא, מה שאין כן דש מפנים וזורה מבחוץ דנתכוון להוציא לבטלה וק"ל עכ"ל. פרוש דבריו שמחלק בין הוצאת זרע דרך אברים כשאינו מתכוון אלא לצחק עם אשתו להנאתו והוצאת הזרע ממילא באה, לבין דש מבפנים וזורה מבחוץ ששם עושה פעולה בכוונה להשחית זרעו כדי שאשתו לא תלד ואינה דרך תשמיש ואדרבה על ידי שזורה בחוץ ממעט בהנאתו. והוא חידוש גדול, כי כל הראשונים זולת הרמב"ם ורבנו יונה והטור לא הזכירו דרך אברים וכנ"ל.

והנה לדעת ר"י מותר להוציא זרע בביאה שלא כדרכה באקראי אבל תדיר אסור, והדרישה יפרש שגם מה שאמרו במסכת נדה דף י"ג עמוד ב' דרך אברים בני מבול נינהו עכ"ל מיירי בעושה כן תמיד אבל באקראי מותר וכן משמע מהכתוב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עכ"ל שדרכם היתה כן. ואילו לדעת תוספות רי"ד ההיתר תלוי כולו בכוונה ולא הזכיר באקראי כלל. ומאחר ויש טועים בפרוש הדברים ואף אני לא פרשתים כראוי בשו"ת בני בנים חלק א' סימן ל' כי לא ראיתי אז עד סוף דברי הרי"ד ואע"פ שלא היה נפקא מינא לדינא תה"ל, לכן אאריך קצת.

ז"ל תוספות רי"ד במסכת יבמות דף י"ב עמוד א', ג' נשים משמשות במוך וכו' ואי קשיא האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן, תשובה, איזה הוא מעשה ער ואון שאסרה תורה, כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופי' ואינה רוצה לקיים פו"ר ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר, וכן נמי אם מתכוון לתאוות יצרו ואינו מתכוון שלא תתעבר מותר כדאמרי' (בפ"ק דכתובות) [בפ"ב דנדרים] ההיא דאתא לקמי' דרבי א"ל ערכתי לו שלחן והפכו והתירו. והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי' לקמן במסכת, אלא ודאי הם שהיתה כוונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכוונתו להשלים תאוות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ולא יקרא משחית זרעו, שאילו כן אל ישכב אדם עם הקטנה והמעוברת ועקרה (וקטנה) [וזקנה] עכ"ל. ואעיר ז' הערות:

א) מה שכתב ואי קשיא האיך התירו חכמים להוציא זרעו וכו' עכ"ל אין הכוונה לחכמים בברייתא דג' נשים שמיירי בה כי הם אסרו לשמש במוך כמו שכתב הוא עצמו בסוף שם, וז"ל וחכמים סברי אע"פ שכוונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפ"ה דומה למעשה עו"א ויבטח בה' ולא ישחית זרעו והלכה כחכמים ולא כר"מ דהוא יחיד עכ"ל. אלא מה שכתב שחכמים התירו הכוונה לחכמים בעלמא, דסלקא דעתן שיש בשימוש במוך איסור תורה של מעשה ער ואונן ואם כן קשה היאך עלה על דעת שום אחד מחז"ל להתירו, וכוונתו לרבי מאיר שהתיר לג' הנשים לשמש במוך וכל שכן רבי אליעזר בדף ל"ד שם שהתיר לדוש בפנים ולזרות מבחוץ. לזה תירץ הרי"ד שכל שאינו מתכוון לבטל מצות פריה ורביה אינו עובר על איסור תורה, אבל אין הכי נמי חכמים אסרו לשמש במוך בכל ענין ואפילו במקום סכנה.

ומכאן חיזוק למה שכתבתי בבני בנים חלק א' בדעת רש"י ורבינו תם והרא"ש שאין להתיר מוך בשעת תשמיש אפילו במקום סכנה דמוטב שלא ישמשו כלל. ושלא כשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק א' סימן ס"ג שכתב שם שתוספות הרא"ש במסכת נדה דף ג' הם דברי תלמיד טועה, ולע"ד אינו כן עיי"ש בבני בנים באריכות. מיהו היום אין נפקא מינה כי הדיאפר"ם אינו דומה למוך שבימי התלמוד כמו שכתבתי שם.

ב) ומה שכתב הרי"ד שעובר כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופי' ואינו רוצה לקיים פו"ר ממנה וכו' עכ"ל או או קאמר, כי כדי שלא יכחיש יופיה היה חטאו של ער כמבואר ביבמות בדף ל"ד שם, ושאינו רוצה לקיים פו"ר היה חטאו של אונן כמפורש בכתוב.

ג) ומה שכתב שאם כוונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר עכ"ל פי' מותר מדאורייתא והן ג' הנשים המשמשות במוך לדעת רבי מאיר, ומיהו חכמים אסרו השימוש במוך.

ד) ומה שכתב וכן נמי אם מתכוון לתאוות יצרו ואינו מתכוון שלא תתעבר מותר כדאמרי' ההיא דאתא לקמי' דרבי וכו' והתירו עכ"ל, לא חילק בזה בין אקראי לתדיר ומשמע שבכל ענין מותר ושלא כשיטת ר"י. ומותר אפילו מדרבנן כמו שמוכח מהנשים שבאו לפני רבי ורב, וכן פירש נכדו הריא"ז בקונטרס הראיות בסנהדרין דף נ"ח שם את דעת זקנו. ולפי זה שונה תאוות יצרו משאר המניעים שהזכיר להיתר כי השאר אסורים עכ"פ מדרבנן, ומכל מקום לא חש מלהזכירם יחד כיון שמדאורייתא כולם מותרים.

ואם תאמר, היאך אפשר שיהיה מותר לכתחילה לשמש שלא כדרכה משום תאוות יצרו המכוערת ואילו לשמש במוך כדי להציל מן הסכנה אסור כמו שהקשה בשו"ת אגרות משה שם סימן ס"ד, י"ל לדעת הרי"ד שמוך חמור טפי כי דומה למטיל זרעו על העצים ועל האבנים ולכן החמירו בו אפילו במקום סכנה, מה שאין כן שלא כדרכה שבפרוש נתרבתה ממשכבי אשה.

ה) וגדר תאוות יצרו היינו שמתחשק לבוא על אשתו בהווה ויצרו חזק עליו מה שאין כן אם מחשב באיזה אופן תוכל לספק תאוותו לעתיד אסור, כי כן היה חטאו של ער שביקש שתמר לא תתעבר כדי שלא להכחיש יופיה ושלא לגרוע מהנאתו ממנה גם להבא.

ו) ומה שהביא שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה עכ"ל והוא ממסכת נדרים שם, דוקא באשתו ולאפוקי המאונן לבדו שאסור אע"פ שגם הוא אינו עושה אלא לתאוות יצרו.

ז) ומה שהביא ראיה מקטנה ומעוברת וכו' צ"ע כי שם אין לו דרך אחרת לבעול מה שאין כן כאן מי מכריחו לבוא עליה שלא כדרכה, יבוא עליה כדרכה. ואולי הלשון אינו מוסב על תאוות יצרו הקודמת לו אלא חוזר על כל מה שהתיר מדאורייתא, שלזה מביא ראיה מקטנה ומעוברת וכו' שאין ההיתר מן התורה תלוי ביכולת להוליד.

הרי שהרי"ד תלה את ההיתר בכוונה בלבד ולא התנה שיהיה רק באקראי וכן דעת נכדו הריא"ז בקונטרס הראיות. וכן הוא בחדושי רבנו יונה בסנהדדין שם, וז"ל אלמא איענוש ער ואונן אלא על שהיו משחיתי' הזרע אבל אם בא עליה כהנאתו ואינו משחית הזרע אין בכך איסור וכן כתב הרב עכ"ל, שהתיר לשמש שלא כדרכה כשמתכוון אך להנאתו ולא הזכיר באקראי. ולא ראיתי מעירים בזה.

ה
וז"ל דפוסי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה שם, אשתו של אדם מותרת היא לו לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר [ואבר] ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה [בין דרך אברים] ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה עכ"ל וגרסה זו כבר היתה לפני ריא"ז וספר עץ חיים והמגיד משנה ואורחות חיים והטור. ואולם בכת"י הרמב"ם ליכא ענין הוצאת ז"ל וכך היא הגרסה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים עכ"ל וכן הוא במהדורת הר"י קאפח וכן העירו בהוצאת פרנקל אע"פ שלא תיקנו את הנוסח בפנים.

ועיין בפרוש המשניות במסכת סנהדרין פרק ז' שגם שם לא התנה שלא יוציא זרע, וז"ל מותר לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברין או איך שירצה וכן היתה תשובת אחד החכמים לאשה ששאלת על כך, אמר לה התורה התירתך לו עכ"ל בתרגום הר"י קאפח, ומן הסתם במוציא זרע קאמר. וקצת קשה לאיזה ענין כתב או איך שירצה עכ"ל, ויותר מובן התרגום הישן וכפי מה שירצה עכ"ל ודוק.

ולפי מה שבהלכות איסורי ביאה השווה הרמב"ם בין ביאה כדרכה ושלא כדרכה ודרך אברים, מתורץ מה שהקשה ריא"ז בקונטרס הראיות בסנהדרין שם לפי נוסח הרמב"ם שהיה לפניו, אשתו של אדם מותרת לו בין כדרכה בין שלא כדרכה ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה עכ"ל. והקשה על זה ריא"ז, וז"ל זה אינו נראה לי דהיכא אפשר לו להתיר לכתחילה לבעול ולא יוציא ש"ז, אלא בוודאי הכל מותר ולא נאסר אלא המתכוון לכך כדפריש נמי מז"ה עכ"ל. והיא קושיא אלימתא, כי בודאי סתם בני אדם כשבאים על נשותיהם בין כדרכה ובין שלא כדרכה לעולם יוציאו זרע ומה שייך להתנות ובלבד שלא יוציאו זרע שהוא נגד הטבע, ונראה שמפני קושיא זו דחו הפוסקים את התרוץ הראשון בתוספות ובטור. ואין לאמר שידושו שלא כדרכה אבל ימרקו ויוציאו זרע לבסוף רק כדרכה במקום הראוי להזריע כי כל כעין זה היה צריך לפרש. אכן לפי נוסח כת"י הרמב"ם אינו קשה מעיקרא כי מותר להוציא זרע בביאה שלא כדרכה ולא חילק בין תדיר לאקראי, ואתי שפיר גם לשיטת הרי"ד.

ו
והנה ממה שהזכיר הרמב"ם דרך אברים בחדא מחטא עם שמוש כדרכה ושלא כדרכה משמע ששווים לענין הוצאת זרע, וראיה לדרישה. ודחה הר"י קאפח שהרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכה י"ח שאסור להוציא זרע לבטלה וכן העירו בהוצאת פרנקל בילקוט שינוי נוסחאות, והוא לפי מה שבספר יד מלאכי הביא בכללי הרמב"ם אות ל"ו שדרכו של הרמב"ם לסמוך על מה שיכתוב אחר כך באותו פרק. וז"ל הרמב"ם בהלכה י"ח, אסור להוציא שכבת זרע לבטלה לפיכך לא יהיה אדם דש בפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה דאינה ראויה לילד וכו' עכ"ל, ואם לדוש בפנים ולזרות מבחוץ אסור כל שכן אסור דרך אברים, כי שם גם דש בחוץ כמו שפרש"י ביבמות דף נ"ה עמוד ב' וגם זורה בחוץ.

ומיהו לפי חילוקו של הדרישה אין כאן כל שכן, כי הדש בפנים וזורה מבחוץ מתכוון להשחית הזרע כדי שאשתו לא תלד מה שאין כן המחכך באשתו דרך אברים שעושה רק להנאתו והוצאת הזרע באה ממילא. ומה שהמשיך הרמב"ם בהלכה י"ח ולא ישא קטנה דאינה ראויה לילד עכ"ל ורבים תמהו למה כרך הרמב"ם דבר זה שאיסורו קל עם דש בפנים וזורה מבחוץ החמור, אין כוונת הרמב"ם שיש איסור בבעילת אשתו הקטנה אלא שלכתחילה אסור לשאת אותה, ולא משום חומרת מעשה הביאה אלא משום דהוי כמתכוון מראש להוציא זרע שלא לפו"ר.

ודוחק לאמר שהרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכה י"ח שאסור להוציא זרע לבטלה כי הא גופא קשיא מה נקרא לבטלה ומה לא, והרי לדעה א' בתוספות אסור להוציא זרע בביאה שלא כדרכה כלל דמקרי לבטלה. ולכן גם אם נלמד מהלכה י"ח עדיין לא למדנו לדעת הרמב"ם האם מותר להוציא זרע בביאה שלא כדרכה, ולכן אין לנו אלא פשט לשונו בהלכה ט' שהשווה ביאה כדרכה ושלא כדרכה ודרך אברים ולא אסר להוציא זרע. ולא הייתי מתעורר לזה אלמלא דברי הדרישה, אבל כיון שכתב מה שכתב שוב יש לדייק כן ברמב"ם.

ותיתי לי שלימדתי זכות על ההמון עם. ומכל מקום הדרישה הוא יחידאה בזה וגם דברי הרמב"ם אינם מפורשים, ולכן המשמש עם אשתו דרך אברים ייזהר לסיים כדרכה ולא ישחית זרעו על גוף אשתו, ורק אם הוציא זרע באקראי בלא מתכוון לית לן בה.

הרי שכתבתי לכבודו כמה דברים הנחוצים לרבים. ואין לפרסם את הדברים עד שאפרסמם אבל יכול להראותם לת"ח חבריו.

יהודה הרצל הנקין