הגאון ר' יוסף אליהו הענקין זצ"ל
הקדמה לספרים "כתבי איברא" היוצאים לאור בארה"ב.
ספריו של רבם של ישראל הגמו"ז זצלה"ה יעמדו ימים רבים, ולכן שומה עלינו לתאר קצת מדמותו לבאים אחרינו שלא הכירוהו, ולבסוף להתוות את קורות חייו. הוא היה סיני בזכרון וחריף מופלא והיה מעין המתגבר ומקורי בהלכותיו והליכותיו, ועמוד ההוראה בדורו לקיים מה שנאמר "יפוצו מעינתיך חוצה ברחובות פלגי מים" כמו שאמרו באבות דרבי נתן על רבי אלעזר בן ערך, והרחוב היהודי מלא שבחיו ואנו וכמה דורות נתגדלנו על הוראותיו. והיה היחיד המקובל על הכל, והוא היה תקיף בדעותיו וענו וצנוע עד שלא ידעו עליו איזו מהן גדולה תורתו או צדקתו. האריך ימים עד צ"ג שנים ועד סוף ימיו היה מנהיג בהלכה ובבעיות הזמן, והיה מציאותי ועובדתי, ואליו היו באים לדעת תורה כי לא נשא פנים ולא ניסע לאחור למאן, ולא נתערב אצלו שיקול זר. לא הניח כמותו בישראל ועדיין לא קם תמורתו.
המלצתי עליו הכתוב "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם". ידועה שאלת הגמרא, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? ועוד יש לדייק שהיתה לתורה לאמר ואל השופט אשר בימים ההם, ולמה כתבה "יהיה" שהיא מלה יתרה? אלא יש שופט שחי בדור ואינו מאותו הדור כי אינו מכיר מצבו ובעיותיו, ולכן באבות אמרו אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, מקומו דוקא, שתבקר שם ותראה איך נתגדל ומהי המציאות, - וכן הרבה מצאנו מקומו שפרושו מקום דוקא וכמו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שפרשוהו במחיצה בגן עדן, וגם על הארץ בעלי תשובה עומדים בצדקתם בסביבה שצדיקים גמורים היו נטמאים שם. - וזהו שאמר הכתוב ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם, שמצוה לבוא לשופט המכיר תנאי הימים, ואולם היא גם מצוה על השופט להכיר תנאי הימים ואם לאו אל יורה וזהו אשר יהיה בימים ההם שהמלה "יהיה" מצוה על השופט. ורבנו הגמו"ז זצלה"ה היה שופט מימיו ומימינו והכיר בין ביהודים ובין בעולם הרחב, ואת כל תנאי הדור.
ומצאתי שכתב בצוואה בענין המוסד עזרת תורה שעמד בראשו: "לפלפולים בעלמא אין מקום בעזרת תורה... המלצתי זה במאמר חז"ל בשבת שראב"ע נמשך אחרי חמרא דפרוגיתא ומי דדיומסית וכשחזר וקרא פ' החדש הזה לכם טעה וקרא "החרש היה לבם" שהכוונה הלוטה בזה שהיה גדול בשני הדברים מעין המתגבר ולב טוב (אבות פרק ב') כשבא למקום הנ"ל, נמשך אח"ז ומעין המתגבר שלו היה מצרף עם חדוש להנאתו, והלב טוב נחלש אצלו עד שבקשו רבנן עליו רחמים ושתי המעלות נעשו בד בבד". פרוש, שלכן נקט המדרש החדש הזה לכם שהיא המצוה הראשונה שנצטוו בני ישראל, שכיון שעזב ראב"ע העיסוק בהלכה והלך אחרי חדושים בעלמא נעשה לבו חרש ונסתם מעינו. כן היתה דרכו של רבנו בהלכה ובהשקפה ללא הארכה מיותרת, וכשהאריך עשה כן להלכה בלי פלפולים - וב"פירושי איברא" יש מאה דפים על ענין אחד חמור ומסובך - והיה בוחן כל דבר לפי התועלת שבו בין בתורה בין בחסד. הוא תבע עלבונה של הוראת הלכה למעשה המוזנחת, ולא כתב הסכמות אלא על ספרי הלכה, והתריע נגד הנותנים סמיכה על יו"ד בלי או"ח ועל המקבלים סמיכה שלא למדו סדר מועד ולא תנ"ך וש"ס משניות אלא סדר המסכתות שבישיבות. ישב בד' אמות של הלכה, שאינן קונות לו לאדם לא ברשות היחיד ולא ברשות הרבים אלא בסימטא ובצדי רשה"ר - הפך תפיסת העולם שההלכה מסתגרת בפנים, אבל הנכון הוא שד' אמות בחדרי חדרים אינן של הלכה, כי מהיכן ידע הפוסק מן הנעשה בעולם כדי לפסוק. וכן יש לבאר כוונת המאמר מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, שקונה עולמו בקנין ד' אמות של ההלכה מאחר שכל העולם הדום רגליו - ועסק בעניני צבור במוסד הקדוש עזרת תורה. הוא כלכל את העולם גם בתורה וגם בלחם ושמלה, ובין המלחמות ואחרי מלחמת העולם השניה החיתה עזרת תורה רבבות תלמידי חכמים ומשפחותיהם שהיו פליטים בחוסר כל.
כשנאם היו הדברים והמאמרים והציטטות זורמים בזה אחר זה כנחל, וגדולים וראשי ישיבות היו מצטופפים סביביו שלא להפסיד מדבריו. הוא המשיך מסורת עתיקה והיה בעל הלכות ובעל דרושים, ופרסם מאמרים לעשרות בירחונים ובעתונים בעברית ובאידיש, בהלכה ובבעיות הזמן. פרסם גלויי דעת בענינים הקשורים לכלל, ועמד בתווך נגד הכת שלחמה נגד מדינת ישראל אחר הקמתה ועמד באיומיהם, ובעצמו לא היה אוהב או שונא את המדינה אלא דואג לכלל ישראל שלא יהיו בסכנה. כיבד תלמידי חכמים בכל מקום ולא נשא לעז על רבנים מובהקים, ולא השתייך לשום מפלגה או פלג. בדור של גאונים היה נחשב לגאון ובדור של צדיקים היה נחשב לצדיק. והנה פרוש נאה שלו בענין "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו": שנח חי בדור המבול ודור הפלגה, ובדור המבול שהיו רעים לבריות היה נח צדיק לבריות, ובדור הפלגה שהיו רעים לשמים היה נח תמים לשמים, וזהו צדיק תמים היה בדרתיו - בלשון רבים, בשני הדורות. ותדע כפרושו, שאמר הקב"ה "כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" ושם לא אמר תמים, שבאותו דור שהוא של המבול ניצל מפני שהיה צדיק לבריות בדור שכולו חמס וזהו דיוק הלשון בדור הזה, ואילו בדור אחר שהוא דור הפלגה היה תמים לשמים. ושוב רב אחד מבאי מנינו [הערות ותיקונים: נ.ב., הרב ח"א שיינפעלד ז"ל] מצא בגימטריא שמספר דורותי"ו עולה דו"ר המבו"ל ודו"ר הפלג"ה, ומה נאוו דברי רבנו שהיה בעצמו צדיק לבריות ותמים לשמים. ובדרך זו תביננה דעות האמוראים האם נח היה צדיק רק בדורו אבל לא בדורות אחרים או כל שכן בדורות אחרים, שחד אמר חדא וחד אמר תרתי ולא פליגי, שלענין מצוות לשמים לא היה נח נחשב לכלום בדור של אברהם שהיה מאמין יותר, אבל לענין מצוות לבריות כיון שבדור של רשעים עמד בצדקתו כל שכן שהיה טוב לבריות בדור מתוקן.
רבנו זצלה"ה חי כארבעים שנה ברוסיה והנה כמה פרטי רקע כדי להבין מנין צמח: רוסיה הלבנה נקראת בכמה מפות "בילורוסיה". לפני שמונים שנה בתרנ"ז חיו בה כ־700,000 יהודים, ובין עריה העיקריות היו מינסק עם 47,000 יהודים, וויטעבסק עם כ־35,000, ומאהיליעוו ופינסק עם כ־21,000 כל אחת. בערים היו היהודים מרבית האוכלוסיה. רוסיה הלבנה היתה מרכז יהדות ליטא ורוב השיבות הליטאיות היו בה, מרביתן בעיירות קטנות כמו וואלאזין של 2,500 יהודים ומיר של 3,300, ובסלוצק היו 10,000, בשקלאוו 5,000, ובסטויפצי כ־2,400 יהודים. כמו כן בחלקה המזרחית היתה ערש חסידות חב"ד. בפלך מאהיליעוו חיו כ־200,000 יהודים, ונתפרנסו כ־39% ממסחר, 35% מאומנות, ומן השאר 5% מחקלאות בפרט בכשבעים כפרים. כ־39% מהיהודים גרו בערים הגדולות יחסית שבפלך, 38% בעיירות, ו־23% בכפרים. עיר בירת הפלך היתה מאהיליעוו הנ"ל, ובראגאטשאוו ושקלאוו היו כ־5,000 יהודים כל אחת ובקלימאוויץ וקריטשאוו כחצי מזה.
רבנו נולד בקלימאוויץ הסמוכה לגבול רוסיה בפלך מאהיליעוו, במוצאי שבת א' ראש חודש אדר־א' בשנת תרמ"א (1881). אביו הר"מ ר' אליעזר קלונימוס ז"ל היה תלמיד חכם וראש ישיבה בקלימאוויץ. אבי אביו ר' אברהם ז"ל היה מלמד ושוקד על התורה והמצוות. אבי אבי אביו ר' יצחק ז"ל האריך שנים קרוב למאה והיה בן תורה וזרעו גם כן כמוהו. למעלה הדורות לא הכיר, אבל שמע שהיו שלשלת יוחסין מגזע קודש.
בגיל שלש נתפרסם כילד פלאי בידיעותיו בתנ"ך. וזה היה סדר לימודיו מגיל חמש: שנה אחת למד מקרא מפי ר' יצחק (לפה"נ אא"א), ושנה אחת מפי זקנו ר' אברהם, ואחר כך התחיל ללמוד גמרא ושאר לימודים מפי אביו ז"ל כשלש שנים. שוב למד שנה אחת בישיבת הרב ר' צבי הירש ליפשיץ ז"ל הרב דקלימאוויץ, ושתי שנים עד בר מצוה בישיבת מי שהיה חותנו לעתיד הרב ר' יהודה ליב קריינדל ז"ל הרב דקריטשאוו עיר הסמוכה לקלימאוויץ, ששו"ת שריד מכתביו נדפסה אחר כך ב"לב איברא". אחר הבר מצוה למד רבנו שתי שנים בקלימאוויץ בינו לבין עצמו, ובשנים האלה עבר על סדר מועד ד' פעמים ויש אומרים יותר, ושמע שעורים מרב העיר ולמד בחברותא עם בנו ועם עוד אחד. בגיל חמש עשרה נסע לישיבה במיר ומפני סבה של הדחק הלך משם ולמד שנה בקארעליץ, ואחר כך נסע לסלוצק.
הישיבה בסלוצק נוסדה באותה שנה תרנ"ז על ידי הגאון ר' איסר זלמן מעלצער ז"ל שהביא אתו י"ד מבחירי ישיבת סלאבאדקא שהיו מבוגרים מרבנו בכמה שנים, ובתמיכת הגאון הרידב"ז ז"ל רבה של סלוצק. ראש הישיבה ערך לו את בחינת הכניסה באופן זה: פתח מסכת ערובין ושאל אותו מה נמצא בדף זה ומה נמצא בדף זה. רבנו שכבר עבר על סדר מועד כמה פעמים ויש אומרים שעבר על מסכת ערובין ארבע עשרה פעם, השיב על כל דף שמות וסדר התנאים והאמוראים וסדר הענינים בגמרא ובתוספות, עד שאמר ראש הישיבה שהצעיר בקיא במסכת יותר ממנו.
רבנו למד בסלוצק שש שנים והגרא"ז שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים התידד אתו והעריך אותו מאד. כשהגרא"ז שהיה גם ר"מ וגם מנהל וגם משגיח רוחני היה נוסע מן הישיבה, היה מניח ניהול המוסד בידו. בסלוצק ובסביבה יצא עליו שם כעילוי שבישיבה. כשהיה כבן עשרים נסמך להוראה על ידי הגאונים הרידב"ז, ר' ברוך בער ליבאוויץ רבה של האלוסק ואחר כך ראש ישיבת סלאבאדקא, ור' יחיאל מיכל עפשטיין רבה של נאווהרדק ומחבר ה"ערוך השלחן", זכרונם לברכה. הבחינה אצל הגרב"ב נמשכה כמה ימים ובשעת כתיבת הקלף אמר שהוא כותב את הסמיכה בשמחה.
כשעזב את הישיבה כתב לו ראש הישיבה על גליון ספר לבוש מרדכי על בבא קמא שנתן לו: "מתנת ס"ז ניתנה ממני לחביבי ואהובי הרה"ג סוע"ה אוצר התורה והיראה מצויין בכשרונותיו עדיו לגאון ותפארת בישראל כ"ש מו"ה אלי' הענקין נ"י אשר למד כשש שנים במתיבתא רבתא ד"פ וישבתנו תוכל להתפאר שגדלה גדול כזה יהא רעוא שילך בכוחו זה ויתעלה למעלת גאוני הדור אשר בהם ישראל יתפאר מאת מוקירו ואוהבו איסר זלמן מעלצער". הרבה שנים אחר כך כתב אליו הגרא"ז "לכבוד ידידי וחביבי הגריא"ה שליט"א", ורבנו היה מזכירו תמיד בשם מו"ר.
כשהיה בן עשרים ואחת נשתדך עם רבקה בת הרב קריינדל בקריטשאוו, והנשואים נתקיימו לאחר חמשה עשר חודש, בט' בסיון תרס"ג בחמשה בשבת.
עשרה טלטולים נטלטל רבנו בעשר השנים הראשונות אחרי נשואיו: כשנה לאחר הנשואים נסע שוב לסלוצק, ואחר איזה זמן נסע לקאווקאז היא גרוזיא, וישב בעיר אוני כארבע שנים בתור מורה הוראות ור"מ, וחינך שם תלמידים על ברכי תורה וירא"ה.
גרוזיא נמצאת בדרום רוסיה על הים השחור ועל גבול טורקיה, כ־900 מיל מרוסיה הלבנה. לפני שמונים שנה חיו בה כ־19,000 יהודים והקהילה הגדולה קוטאיס מנתה כ־5,000 יהודים. רוב היהודים היו ספרדים ומעט מאד אשכנזים, ונמצאו מנהגים משונים כמו: שהנשים לא היו עושות מלאכה ולא נוגעות באוכל ולא מתקשטות בימי נדתן עד לימי ליבונן, שבבית החולה היו מקשטות את עצמן ואת החולה ורוקדות ומקטירות עשן להבריח את השדים, שהיו מקשטים את המתים ונותנים צדה וכסף בקבר ומברכים שהחיינו בשעת הקבורה, שבפורים היו מאחלים זה לזה שנה טובה. שו"ת דברי מלכיאל חלק ה' סימנים ק' - ק"ט ורמ"ט - רנ"א נכתבו לרבנו בענינים אלה ואחרים, ומצד שני מצא הרבה מנהגים לשבח בגרוזיא בפרט בהנהגות תפלה ובית הכנסת, והזכירם אחר כך ב"עדות לישראל". באוני גם עסק [הערות ותיקונים: נ.ב., שמעתי מעולי גרוזיה בא"י שלמשך עשרות שנים היה שלט תלוי בבית המטבחיים באוני, וז"ל על השוחטים להראות את סכיניהם אחד לשני בפקודת הרב אליהו יוסף הענקין עכ"ל. רבנו זכה מהם לחיבה יתירה, וכשיצאו ראשוני עולי גרוזיה בשנות הששים למנינם ובאו לניו יורק ושמעו שהוא חי שם, באו לבקרו ונפלו על ברכיהם ונשקו את ידו. הם היו בני גיל ארבעים שנולדו אחרי שרבנו יצא את גרוזיה אבל נצטוו על ידי אבותיהם לכבדו בכל אתר] בברור שם המקום ושמות אנשים לענין גיטין, ובעניני טריפות, ייבום כמנהגם, ערובין, ועוד הרבה שאלות בתחומים שונים. הרבה שנים לאחר מכן היה אומר שנעשה בקיא בהוראה בשהותו בקאווקאז.
מאוני נסע והיה זמן קצר ר"מ בצחינוואל הנקראת היום סטליניר, בישיבה שיסד הרב ר' אברהם הלוי חוואליס ז"ל שהיה אחד מכמה רבנים אשכנזים שחיו גם כן בגרוזיא. אחר כך היה שלש שנים בקולאש כר"מ ומורה הוראה. בקולאש תאר את מצב ההוראה בין יהודי הארץ: "מהות החכם בעיקרו אצל אחינו הגרוזים הוא חזן ומפקח על הנהגת ביהכ"נ, שו"ב ומלמד. וההוראה באה ממילא, ומכיון שנתמנה לחכם חושבים אותו אחינו הפשוטים והתמימים האלה לאיש אשר כל רז לא אניס לו... כל הרבנים (האשכנזים) לבד הרב דצחינוואל, לא נתקבלו שמה בתור רבנים ומו"ה, כי אם בתור מלמדי גמרא, ואין כוחם יפה עפ"י הממשלה להורות ולדין, ותלויים המה ברצון החכמים המאושרים מאת הממשלה שירשו למו בכל פעם לסדר גיטין וקדושין, ולא כל החכמים האלה רוצים להכיר את ערכם, והרבה מהם יהינו גם עתה לסדר גיטין וקדושין ולהורות ולדין בענינים שאין להם שום מושג בהלכות השייכות להם, ומהראוי והנכון אשר גדולי הדור שליט"א ישימו את לבם להמכשלה הזאת... ברם זכור לטוב הרב דכותאיס, הח' ראובן נ"י שטרח הרבה לעכב סדור גיטין וקדושין ע"י חכמים כאלה". באותן השנים ערר רבנו על המנהג שם לתת טבעת ארושין, שמצריך גט, והסכימו לו הגאונים ר' מלכיאל צבי הלוי מלאמזא ור' חיים מבריסק ואחרים [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' שו"ת עצי הלבנון סי' ע"ב] זכרונם לברכה, כמו שכתב ב"פירושי איברא" סימן ה' אות י"ג וי"ד.
כשהשלטון גזר עליו לעזוב את קולאש מפני חסרון "היתר הדירה", נבחר באחאלציך גם לרב מטעם השלטון המקומי וישב שם איזה זמן, אבל שר הפלך לא אישר אותו למשרה זו והיה אחר כך איזה זמן בעיר קוטאיס בתור ר"מ, ובסוף שנת תרע"ג חזר לרוסיה הלבנה. שם סר לבית הגרא"ז שהיה בינתים גם לרבה של סלוצק, והלה נסע אתו להשתדל בעדו מקום לרבנות. בתשרי תרע"ד נשא רבנו דרשה בדבר הרבנות בעיר מאהולנא, אשר חלקים ממנה הדפיס ב"פירושי איברא" מאמר ג' והקדמה ארוכה שהיתה חלק מהדרשה נמצאת בכתב־יד. שוב נסע אתו הגרא"ז ז"ל והושיבו כר"מ בסטויפצי עירו של הרב ר' יואל סאראצקין ז"ל, ומשם נתקבל כר"מ בשקלאוו בישיבה שייסד הגאון ר' מאיר שווארץ ז"ל, ובסוף שנת תרע"ד נבחר כרב בסמאליאן, עיירה בפלך וויטעבסק ברוסיה הלבנה.
בסמאליאן כהן תשע שנים. בפנקסו רשם רבנו את הנשואים והלידות וכו' שהיו אז וכן קצור הוראותיו בכחמישים שאלות מאלה שנשאלו ממנו ולא היו פשוטות, רובן בדיני ממונות. הוא נודע כבר כבעל הוראה, ורבנים מהערים הסמוכות לו היו באים לביתו לדון.
בשנות סוף מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית לחמו ברוסיה הלבנה צבאות רוסיה ופולין. בסמאליאן ובסביבה רבו הגניבות והגזילות, ובעשרה בטבת תרע"ח הכריזו רבנו והקהל חרם "על כל מי שיגנוב בעצמו בדרך בא במחתרת או שבירת דלתות או ישדוד כדרך ליסטים מזויינים והן שיהי גורם ישיר לכך בנתינת עצה והוראת דרך הן מכאן ואילך והן מי שהיה בכל זה במשך השנה שעברה ולא יחזיר הגניבה והגזילה". בחשון תרע"ט הכריזו חרם "על מי שימסור גוף ישראל או ממונו ביד שודדים, בין במעשה בין בדבור הסתה בשאט נפש". הם סבלו משכרות הגויים, וכמה פעמים הכריזו איסור למכור לגוי או לכל אחד יי"ש או שמרים וקמח שיפון שמהם עושים יי"ש.
אשתו אשר כתב עליה שהיתה חברתו ואשת בריתו ומחמד עינו ועטרתו, אשת חיל מי ימצא אשר מסרה נפשה בעד ספוק כל צרכי הבית, ואהבת נפש אהבתו וכלכלה כל מחסורו ומחסורי הבית בטלטולי דאיתתא בדרכים קרובים ורחוקים ובענויים נוראים אף שכוחותיה היו חלשים מאד, נלב"ע אחרי לידתה בפעם הז' ודמה זב ברבוי מאד ונוסף על זה שהיתה בתוך חולי הדיזנטריה שסבלה ממנה ועוד לא נרפאה, עלתה נשמתה אל אלקים אשר נתנה ביום ש"ק ז' אלול תר"ף, תהי נשמתה צרורה בצרור החיים את ה', וזכותה תגן על כל צאצאיה. היא היתה בחודש השמיני להריונה כשפרצה המחלה בעיר, ולא היה מי לחלק מזון לחולים והלכה היא ונדבקה ומתה זמן קצר אחרי הלידה, והילדה אשר נקראה רבקה על שם אמה מתה תוך שלושים ללידתה. השאירה אחריה שלוש בנות ושלושה בנים וביניהם א"א שיחי'.
בשנת תרפ"א סופחו פלך מאהיליעוו וחצי רוסיה הלבנה לרוסיה הסוביטית. בחורף תרפ"ג באו השלטונות להוציאו לעבודת כפים, והרפו ממנו רק כשהיהודים תבעו שיוציאו גם את הכומר שבעיר. אז החליט סופית עם אשתו השניה חנה בת ר' יעקב ליב קוזאשקאוו ז"ל לעזוב את רוסיה ולנסוע לאמריקה, בהשתדלות ובהוצאות גיסו־אחיה חיים צבי שהיה בארה"ב. אחרי שחילק מספריו לבני סמאליאן, עלו הוא ובני בתו על הרכבת בחנוכה תרפ"ג ונסעו לשערבורג בצרפת ומשם הפליגו לארה"ב. אחרי שנתעכבו על ידי שלטונות ההגירה ב"אי־הדמעות" (אליס איילנד) חמשה שבועות, שוחררו בערבון שהמציא ר' לוי חתן הגברת לוקשטיין מיוצאי סמאליאן, זכר כל אלה לטוב, יגמול ה' הטוב והחסד לכל עושי הטוב. עד כאן קצור תולדות רבנו מו"ז זצלה"ה ברוסיה שהרבה מפרטיו רשמתי מלה במלה מכי"ק.
בניו־יורק נתקבל לרב בביהכ"נ אנשי שצוצין וגראייעווא, ובשנים ההן הוציא הגריא"ה לאור ספר "פירושי איברא" שחלקים ממנו כתב באירופה, באור גדרי אישות וקדושין ועדות וחזקה עם סיום בהצעה לתקנת עגונות, וחצי השני דרשות. הספר בונה בית אב להבנת תוקף קדושין ונשואי ערכאות, ונדפס מחדש בכרך א' מכתביו וראוי ללמודו עם סדר נשים. השם "איברא" הוא ראשי תבות אליהו יוסף ב"ר אליעזר שהיה שמו של רבנו מלידה, ובאירופה בשנת תרע"ז רשם בפנקסו תחת הכותרת "ליקוטי איבר"א". מכריו ולדוגמה הגרא"ז בשנת תרצ"ז המשיכו לכתוב לו בשם ר' אליהו יוסף, אבל באמריקה נשתנה שמו לר' יוסף אליהו.
בבית כנסת בארה"ב לא מצא מספיק להעסיקו כמו שכתב לחותנו או לפרנס את משפחתו, ובתמוז תרפ"ה נתמנה למנהל עזרת תורה. המוסד נוסד בשנת תרע"ה בהתחלת מלחמת העולם הראשונה על ידי אגודת הרבנים בארה"ב ובסיוע המזרחי, לתמוך ברבנים ותלמידי חכמים ומשפחותיהם שהיו פליטים ונצרכים באירופה ובשאר ארצות. חמישים מרבני ארה"ב היוו את ועד נאמניו, ונשיאו הראשון ועד לפטירתו בתשט"ז היה הגאון ר' ישראל ראזענבערג ז"ל.
רבנו מילא את תפקיד מנהל עזרת תורה ארבעים ושמונה שנים עד מותו. בניהולו חולקו כ־6,000,000$, ובתוך זה כ־300,000$ בשנות תרפ"ו - תרצ"ה שהיתה תקופת המשבר הכלכלי העולמי, 1,300,000$ בשנות תרצ"ו-תש"ו שכללו השואה, וכ־1,500,000$ בשנות תש"ח-תשט"ו תקופת הקמת מדינת ישראל. הסכומים נתרמו על ידי רבנים ובעלי בתים ודרך מגביות קטנות בבתי הכנסת ופעולות דומות; אין לעזרת תורה נדבנים גדולים ומתרימים בשכר, ודומה לכותל המערבי שנבנה על ידי מסירות העם לפי הספור ולכן זכה להתקיים. מאמר בימינו "כל הצדקות קודש ועזרת תורה קודש קדשים". בשנות המצוקה פנו אליה גאוני אירופה החפץ חיים ור' חיים עוזר גראדזענסקי ור' אברהם דובער כהנא־ שפירא ואחרים, זכרונם לברכה, לסייע באזוריהם, ושמה יצא בכל המדינות ובתוך זה שמע מסירות וצדקות רבנו הגריא"ה מנהלה.
ארבעים ושתים שנה עבד ימי עבודה מלאים במשרדו. בשבתות הלך לבתי כנסת שונים לערוך מגביות, ובקיץ ולפעמים גם בחורף נסע לערים כמו באלטימור וראטשעסטער ולופנדקאות בהרים, והיה לוקח מאכליו אתו ושובת בקהילות נדחות להתרימן לעזרת תורה. הרבה שנים דחה העלאות בשכרו ובפרט אחרי שהגיע לגיל 65 והתחיל לקבל בטוח סוציאלי, ופעמים החזיר משכורתו ופעמים לא לקח אותה בשלמות. שנה אחת כפה ועד נאמני עזרת תורה העלאת שכר על רבנו, ובסוף השנה בדקו ומצאו יתרה בחשבון המוסד בבנק, כי לא הביא חלק מהמחאותיו לפרעון כדי שלא תגיע אליו ההעלאה. הוא אמר "הנתמכים צריכים לכסף יותר ממני". כשהיה בן שבעים וחמש שנה ומסרו אסיפת רבנים בידו כרטיסי נסיעה לבקר בארץ ישראל, סרב לנסוע אם לא יתנו לו גם הרבה אלפי דולרים מעל לתרומותיהם הרגילות לחלק שם לת"ח נצרכים, ולא נסע. את תשובותיו בכתב ובעל פה היה מסיים בבקשה לעזור לעזרת תורה, והכנסות מדיני תורה וסדור גיטין שנערכו בביתו תרם למוסד, וספרי הלכה שלו צורפו לספרי היובל של עזרת תורה. לוח ביהכ"נ של עזרת תורה על פי פסקיו והערותיו הוא הנפוץ ביותר בארה"ב. כל מעינו היה לעזרת תורה עד שנחשב לחלק מנשמתו ולבו המה לו להפרחתו ולהגדלתו. ספרי המוסד הוחזקו בדייקנות ורואי החשבון ציינו שכל פרוטה נרשמה בספרים. קבלות נשלחו בזמן. רשימות הנתמכים נשמרו בסוד, ורבנו הקפיד לקבל את כל אחד בכבוד בין נודב בין נתמך, ולא להשיב פנים ריקם ואפילו לתת רק סכום סמלי, אבל הסכומים הגדולים חולקו הכל לפי הצורך וערך המקבל כי עיקר מטרת המוסד היה לסייע לתלמידי חכמים.
רבנו הגריא"ה נודע כגדול הדור ואחד מקומץ פוסקי הלכה למעשה, והוראותיו בענין חשמל ושבת רווחות בצבור החרדי, ובגיטין היה פוסק אחרון ופנו אליו בתי דין ממדינות רבות במקרים חמורים. הוא הטביע חומרת נשואים אזרחיים בתודעת מורי ההוראה להצריכם גט. כשנשאל הגאון ר' אהרן קאטלר ז"ל אם נגינה בלי מלים היא הפסק בתפלה, השיב תחילה בשלילה, ואמרו לו שהרב הענקין אוסר לעשות כן ואמר "אם כן גם אני אוסר". הגרא"ז היילפרן ז"ל מייסד המרכז לטהרת המשפחה, עלה ארצה בתרצ"ו ואמר לחתנו "יש רב אחד באמריקה שאליו אפשר לפנות בשאלות וזה הגרי"א הענקין". שאלו את האדמו"ר ר' יוסף יצחק ז"ל מליובאוויטש בדבר הלכה וסרב לענות ואמר לכו ושאלו לרב, ושאלו אותו מי הוא רב לדעתו, וענה "רב כהרב הענקין". בענין גיטין הזכיר גדול אחד שבאירופה היה נוהג באופן אחד אבל כאן "אין הרב הענקין מניח לעשות כן". רבנו נקרא הרב הענקין בלי תואר אחר, והיה הרב המובהק ורבם של רבנים, וכמה ישיבות מסרו את מספר הטלפון שלו עם קבלת הסמיכה. רבנים מכל קצוות ארה"ב טלפנו אליו בשעת מעשה ובעת סדור גיטין כשנתעוררה בעיה במקומותיהם. רבני אזור ניו יורק וממרחקים באו אליו לסדר גיטין ומאות סודרו במשרדי עזרת תורה ובביתו, ועשרות רבנים התאספו אצלו בערב פסח למכור חמץ וביד כל אחד כמה שטרות הרשאה. אני קבלתי חליצה בביתו, ודייקתי בפוסקים תחילה שיש שתי צורות של נעלי חליצה אף על פי שאינו מוזכר בפרוש, ושוב מצאתי שהיו לו שני המינים.
בשנת תרצ"ו פרסם בלוח יובל של עזרת תורה קצור דינים לכל השנה והערות למעשה ומאמרים, וכתב בצדו "כ"ז נסדר ע"י דמנהל דע"ת, ואם מי שהוא ימצא איזה דין שלא כהלכה, יפנה אלי אולי אצטדק, או אודה". בשנת תש"ו הרחיב חומר זה בכחצי והדפיסו בלוח יובל הנקרא "עדות לישראל", ומשם צוטט הרבה בספרים כמו שערים המצויינים בהלכה ויסודי ישורון והגיע לשדורי הרב הראשון לציון. בשנת תשט"ו פרסם בלוח יובל של עזרת תורה שלושים ושנים מאמרים בשם "לב (ל"ב) איברא" ועוד ששה עשר מאמרים באידיש. רבנו פרסם עוד עשרות מאמרים בירחונים רבניים ועשרות בעניני השקפה וחסד, וכתב בבעיות הזמן בעתונים באידיש בשביל הצבור הרחב, והוא הכיר הסטוריה ופוליטיקה ועוד עניני העולם. בלוח היובל הראשון פרסם כרונולוגיה "קורא הדורות" מבריאת העולם ואחריה העתיק רשימת פוסקים בכל דור משו"ת חבלים בנעימים עם תוספות שמות משלו והערות וציונים, וכתב בצדו שהיה מחבר רשימה משלו אילולא שחשש מפגיעה ברבנים שהיה מוכרח להשמיטם מפאת חוסר המקום ולכן התבסס על רשימה קיימת.
גם אנשים פשוטים ונשים טלפנו ובאו לביתו ושאלו שאלות ובקשו ברכה. ביתו היה פתוח ולא היה לו שוער, ורבנו קידם כל אחד בסבר פנים ונפרד במילי דברכה, והיה עונה לשאלה פשוטה כמו לחמורה. וכן נהג בטלפון, אמנם בטלפון למשך הרבה שנים היה חוקר אם יש בסביבות השואל רב מובהק ומציע לשאול אותו, כדי שלא להחליש את הרבנות המקומית.
רבנו היה לו חוש אבחנה חד, ובספר "עדות לישראל" איזן וחיקר הרבה מנהגים בסיסיים הצריכים תיקון, ועיקרי הדינים שם תמציתיים הם. בתשובותיו הרבה פעמים שיער מה היו נסיבות המעשה כשהשואל סתם דבריו, וקלע למטרה. היה קשה לגנוב דעתו ואי אפשר לשדלו, ופעם כשראה מאמר מערכת בירחון שקרא ליסד ארגון רבנים לפקח על הכשרות, אמר שהוא הציע את הדבר לפני הרבה שנים ואז הם לא רצו ועכשיו כשארגון אחר הצליח בדבר רוצים ליטול את שלו. ופעם טלפן אליו אחד בשאלה לעקוף מס נסיעות מארץ אחת בתכסיס מסוים האם הדבר כשר, ואחר שסיים אתו פנה ואמר "זה מבקש לחטוא ורוצה שאהיה לו לשותף?" והיה לו חוש הומור חד ואהב לצחוק, אבל לא פתח פיו לגמרי לקיים דברי רבי יוחנן שאסור לאדם למלא פיו צחוק בעולם הזה. ואהב לשיר, וכשהיה בן תשעים שרנו אתו זמירות שבת, וכן בקריאת המגילה במסיבה משפחתית בביתו כל שנה. ופעם אחרי הסדר שנה לפני פטירתו ספרה אשתי לרבנו שאהבה נגונו ל"חסל סדור פסח", וספר לה שלמד אותו מהרידב"ז ז"ל בסלוצק ושר אותו שנית מתחילה ועד סוף.
הוא לא החזיק טובה לעצמו, וכשנשאל למה צדיקים מפחדים מיום המות הלא גן עדן שמור לצדיקים, השיב "ומי יאמר שאני צדיק?" ואמר פעם במה שלא ביקר בארץ ישראל שאולי היה זה לטוב כיון שיצפו שם שיאמר שעור ואולי יתאכזבו ממנו[הערות ותיקונים: נ.ב., ולא חש לכבודו, ובחתונת רב אחד כשנתאחר החזן לבוא שר הגמו"ז את מי אדיר וכו' בעצמו]. בהגיע רבנו לגיל שמונים צוה להקים לו מצבה לאחר אריו"ש כגודל מצבת בנו חיים שימי ז"ל שנפטר בשנת תרפ"ז, ובאותה חלקה, ולא להרבות בתוארים אלא לחקוק "הרב יוסף אליהו ב"ר אליעזר קלונימוס הענקין מחבר ס' פירושי איברא ולב איברא לפנים רב בקהילות שונות ברוסיא ובמדינה זו בביהכ"נ אנשי שצוצין וגראייעווא ומנהל המוסד הקדוש עזרת תורה", וכן נעשה, וצוה להקבר בארה"ב כדי שלא תשאר יהדות ארה"ב גלמודה מקברי רבניה.
כשכהו עיניו בשנותיו האחרונות היו באים ולומדים לפניו והיה מתקן קריאתם בגפ"ת ומציין לפוסקים וסימנים בשו"ת שנים אחרי שלאחרונה הסתכל בהם, וכן עשה בש"ס משניות ותנ"ך, כי ידע אותם על פה והיה מדקדק בלשון המקרא והתלמוד.*היה רהוט בלשון הקודש, ולמדתי אתו עברית בעברית. המשיך להורות והכתיב מאמרים ומכתבים והלך למשרדו, וכשלא יכול עוד לצאת מביתו באו ממשרדו לביתו וסודרו שם גיטין ושאר ענינים, ושכניו התפללו בביתו בוקר ושבת וחג זכותם תעמוד בעדם,*מר שמואל מאראוויץ ז"ל היה גבאי מנינו. כן לטוב יזכר מר מילר ז"ל ששמש את רבנו בביתו. וגם התפלל שם הרב ר' שיזגאל ז"ל קודם פטירתו. עד שנתו האחרונה היה צלול בדעתו, ודחה לחצים שהפעילו עליו צדדי סכסוך מפורסם, והיה מוכיח לגדולים וראשי ישיבות שבאו לבקרו בעניני הלכה למעשה ובפרט באיסור אכילה קודם תקיעות.
אחרי תפילת המוסף בשבת נחמו י"ג מנחם אב תשל"ג, מת מיתת נשיקה בכסאו שבבית מדרשו בדירתו ששימש גם כבית כנסת בשנותיו האחרונות. היה בן צ"ג וזקן גאוני הדור. רבבות ליוו אותו למנוחתו. בכה ראש ישיבה אחד בהלויתו "הייתי בטוח שהוא יחיה עד שיקבל בשבילנו את פני המשיח. עכשיו מי יקבל בשבילנו את פניו?" הספידו אותו בערי ארה"ב ובירושלים ובני ברק, ובית כנסת וקריה בירושלים נבנו על שמו וכולל אוצר הפוסקים נקרא אחריו, וצדיקים במיתתם נקראים חיים.
הנה כשהגעתי אתו לפרק התכלת אינו מעכב את הלבן, אמר שציצית מוזכרת בשני מקומות, בבמדבר נאמר "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" ובדברים נאמר "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", ובראשון נזכרת תכלת ולא ארבע ובשני ארבע ולא תכלת ומשמע שעיקר חיוב תכלת הוא בכנף אחד. ואמרתי שאין הכוונה אלא לו ונדרתי לאמר כן אחרי אריו"ש שלו, וה' סייעני לקיים נדרי והגעתי מא"י לניו יורק באמצע ההספדים. כי כמו שיש גדילים כך יש גדולים, ויש ובדור הרבה גדולים ולכל אחד סגולה משלו אבל בעיקרם דומים זה לזה, אבל פעם בדור או בכמה דורות קם מי שבצרוף מדותיו וסגולותיו דומה לפתיל התכלת ואין לו חבר, ורבנו מו"ז זצלה"ה היה פתיל תכלת. והנני חותם לכבודו בדמעה, יום עש"ק פרשת החודש תשל"ח תוך חמש שנים להסתלקותו.