גמ'. והתניא אם יש ממש בדבריו לא היה יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אין יורד כל היום כולו, כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו אמר אביי תרגומה אאם אין ממש בדבריו.
ומבואר בגמ' שאם יש ממש בדבריו הריהו מצטרף להיות דיין בסנהדרין לעולם, ומשמע דחל מינוי להיות דיין בסנהדרין מאליו, דהיינו שאם נצטרף למינוי בסנהדרין בדין תורה דנפשות אזי חל בגברא מינוי לסנהדרין לעולם מאליו. והנה בשלמא לפי הרמב"ן (לב.) דס"ל שאם אמר הנידון יש לי ללמד זכות על עצמי שומעין לו, אין הנידון מצטרף למנין של הוראה בסנהדרין והכוונה היא רק שאין משתקין אותו, י"ל דכדי להיות חלק מההוראה צריך להיות מנוי בסנהדרין, וא"כ אם יש ממש בדברי התלמיד הוא מצטרף לסנהדרין למנין של הוראה, ומשו"ה חל בו מינוי בגברא מאליו להיות מנוי בסנהדרין לעולם. אמנם יש לעיין אליבא דהרמב"ם (פ"י מהל' סנהדרין ה"ח) דס"ל שהנידון עולה למנין, ומוכח דלמנין דהוראה לא בעינן גברא המנוי בסנהדרין, א"כ צ"ע למה תלמיד שיש ממש בדבריו אינו ירד משם לעולם – דהיינו שחל בו מינוי לסנהדרין לעולם. וי"ל דהרמב"ם סובר דבגברא הראוי להיות בסנהדרין עצם מעשה ההוראה עם הסנהדרין מהוה מינוי להיות חבר בסנהדרין, ולכן תלמיד שיש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם.
גמ'. דתניא, רבי יוסי אומר כשם שאין מוסיפין על בית דין של שבעים ואחד, כך אין מוסיפין על בית דין של עשרים ושלשה.
יש להסתפק מה הדין אליבא דר' יוסי באופן שיש י"א מזכין וי"א מחייבין וא' אומר איני יודע האם מוסיפין דיינים לב"ד או לא, דדילמא ר' יוסי סובר דרק כשיש י"ב מחייבין וי"א מזכין דיש כ"ג דעות אזי אין מוסיפין לסנהדרי קטנה אבל כשיש כ"ב דעות מוסיפין או"ד דס"ל דאין מוסיפין לב"ד של כ"ג בכלל. והנה שיטת הרמב"ם (פ"ח מהל' סנהדרין ה"ב) היא דהאומר איני יודע עדיין הוי חלק מב"ד, ובשלמא לשיטתו ניחא שיטת ר' יוסי דס"ל שאין מוסיפין על ב"ד של כ"ג אף אם יש י"א מחייבין וי"א מזכין וא' אומר איני יודע דיש כאן ב"ד של כ"ג ואין מוסיפין עליו. אמנם יש לעיין לפי שיטת הראב"ד דהאומר איני יודע אינו חלק מהב"ד, דלכאורה יש כאן רק כ"ב דיינים וא"כ למה אין מוספין ב' דיינים שיהיו כ"ד (עד ע"א), או"ד י"ל דלר' יוסי לעולם אין מוסיפין לב"ד יותר מכ"ג דיינים. ועיין בחידושי הר"ן (מב. ד"ה מתניתין י"ב מחייבין וי"א מזכין מוסיפין) שכתב וז"ל וטעמא דמילתא דכל ב"ד שיש לו בתחלתו מנין ידוע בג' בדיני ממונות וכ"ג בדיני נפשות והוצרכנו להוסיף עליו מחמת שווי החולקים או שאמר אחד איני יודע לעולם יוסיף שנים שנים והרי הוא חסר עד שנגיע לע"א שהוא ב"ד שלם או שיטה א' לזכות או לחובה בדיני ממונות או בנפשות ע"פ א' לזכות וע"פ שנים לחובה. וכשיגיעו הב"ד לע"א ואמר אחד איני יודע א"א להוסיף בהם שכבר הוא הב"ד שלם אלא שנוציא מן המנין זה שאמר איני יודע ויכנס אחד וכן לעולם. ור' יוסי הוה ס"ל דב"ד של כ"ג הוה שלם כב"ד של ע"א וכי היכי דהתם אי אמר א' איני יודע מחליפין אותו באחר ה"נ בב"ד של כ"ג. וכן הסכים ה"ר ר' דוד ז"ל וכן נכון עכ"ל. ומבואר מדברי הר"ן דלר' יוסי אין מוסיפין על ב"ד של כ"ג דהוי ב"ד שלם, אבל אם אמר א' איני יודע מחליפין אותו באחר, וי"ל דס"ל כשיטת הראב"ד דהאומר איני יודע אינו מן המנין וליכא ב"ד שלם של כ"ג ולכן מחליפין אותו באחר.
והר"ן (שם) כתב וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מה' סנהדרין דבב"ד של ע"א אם אמר א' איני יודע והיה ל"ה מזכין ול"ה מחייבין הרי הדבר ספק ומעמידן הממון בחזקת בעליו ולא כתב שנחליף זה שאמר איני יודע באחר ואינו מחוור עכ"ל. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דדין שאמר איני יודע הוי חלק מן המנין, וא"כ יש כאן ב"ד של ע"א ואין מוסיפין על ב"ד של ע"א, ולכן א"א להחליפו באחר. משא"כ הר"ן ורבנו דוד ס"ל כהראב"ד דאיני יודע אינו מן המנין, ובל"ה מחייבין ול"ה מזכין וא' אומר איני יודע, תו לא הוי ב"ד של ע"א, ולכן ס"ל דמחליפין את הדיין שאמר איני יודע באחר.
גמ'. תנו רבנן אומר בדיני ממונות נזדקן הדין ואין אומר בדיני נפשות נזדקן הדין.
עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל בית דין של שלשה שנחלקו שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי זה זכאי, שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי זה חייב, אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע, או שאמרו שנים זכאי או חייב והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים, נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר אמרו שלשה מהם זכאי ושנים אומרים חייב הרי זה זכאי, אמרו שלשה חייב ושנים זכאי הרי זה חייב, אמרו שנים מהם זכאי ושנים מהם חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין שנים וכו', וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכין עד שבעים ואחד, הגיעו לשבעים ואחד ואמרו שלשים וחמשה חייב ושלשים וחמשה זכאי ואחד אומר איני יודע נושאים ונותנים עמו עד שיחזור לדברי הצד האחד ונמצאו שלשים וששה מזכים או מחייבין, ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהן הרי הדבר ספק ומעמידין את הממון בחזקת בעליו עכ"ל. ובפ"ט מהל' סנהדרין (ה"ב – ה"ג) כתב וז"ל סנהדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות שנים עשר אומרים זכאי ואחד עשר אומרים חייב הרי זה זכאי, שנים עשר אומרים חייב ואחד עשר אומרים זכאי או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד אומר איני יודע אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין והאחד אומר איני יודע יוסיפו שנים, זה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה ונמצאו אחר התוספת עשרים וארבעה חוץ מזה המסתפק, אמרו שנים עשר זכאי ושנים עשר חייב הרי זה זכאי, אחד עשר אומרים זכאי ושלשה עשר אומרים חייב אף על פי שהאחד מן הראשונים אומר איני יודע הרי זה חייב שהרי המחייבין רבו בשנים, אמרו שנים עשר זכאי ושנים עשר חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין שנים אחרים, וכן מוסיפין והולכין עד שירבו המזכין אחד ויהא זכאי או ירבו המחייבין שנים או יותר ויהא חייב, היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע או שהיו המחייבין יותר אחד בלבד מוסיפין והולכין עד שבעים ואחד, הגיעו לשבעים ואחד שלשים וששה אומרים זכאי ושלשים וחמשה אומרים חייב הרי זה זכאי, שלשים וששה אומרים חייב ושלשים וחמשה אומרים זכאי דנים אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מהן דברי חבירו ומזכין אותו או מחייבין אותו, ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו, שלשים וחמשה אומרים חייב ושלשים וחמשה אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע פוטרין אותו, ארבעה ושלשים אומרים זכאי וששה ושלשים אומרים חייב ואחד אומר איני יודע חייב שהרי רבו המחייבין שנים. בית דין הגדול שבא להם מחלוקת בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדיני תורה, אין מוסיפין עליהן אלא דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב שלהן, ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב עכ"ל. והנה בדיני ממונות פסק הרמב"ם שאם הוסיפו בדיינים והגיעו לע"א ויש ל"ה מחייבין ול"ה מזכין וא' אומר איני יודע הדבר נשאר בספק ומעמידין את הממון בחזקת בעליו. ובדיני נפשות פסק דאם הוסיפו לב"ד של כ"ג עד שהגיעו לע"א דיינים ויש ל"ו מחייבין ול"ה מזכין דנין אלו כנגד אלו ואם לא ראה א' מהן לשנות את דעתו אזי נזדקן הדין ופוטרין אותו. ויש לעיין במש"כ (בפ"ט מהל' סנה' ה"ג) דאם נחלקו בית דין הגדול בדין אחד מן הנהרגין "דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב", דלכאורה הלכה זו מיותרת דמ"ש ממש"כ בהל' ב', דכבר נתבאר בהל' ב' שאין מוסיפין יותר מע"א דיינין בדיני נפשות, וכשא"א לחייבו או לזכותו אזי נזדקן הדין ופטור, ומה החידוש בהל' ג'. ועוד צ"ב בשינוי הלשון שברמב"ם, דבהל' ב' כתב "גדול שבדיינים אומר נדזקן הדין ופוטרין אותו", ואילו בהל' ג' כתב "דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב".
ונראה דבדיני ממונות כשמוסיפין על ב"ד של ג' עד ע"א דיינים ונשאר הדבר בספק (וכגון דיש ל"ה מחייבין ול"ה מזכין וא' אומר איני יודע), אזי ב"ד מסלקין את עצמן מן הדין, דאינם יכולים להכריע ולבא לידי פסק דין ונשאר הדבר בספק ולכן מעמידין את הממון על חזקתו, דהמוציא מחבירו עליו הראייה. ונראה דכמו"כ בדיני נפשות כשמוסיפין דיינים לב"ד של כ"ג והגיעו עד ע"א דיינים אם אינם יכולין להגיע לידי הכרעה להורות הוראה ברורה מה דין התורה, אזי גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו, כלומר דחל פסק דין שהנידון פטור מאחר שנזדקן הדין אבל אין כאן חלות שם הוראת דין התורה ובירור שהוא זכאי אלא דנעשה זכאי מאליו מחמת שנזדקן הדין. וי"ל דזוהי הלכה מסוימת מדיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה" שאם הב"ד דנפשות אינם יכולים להגיע לידי הכרעה באותו היום אזי חל פסק דין שהנידון נפטר מאליו, אבל ליכא חלות שם הוראת דין התורה שפטור. אולם נראה דבב"ד הגדול של ע"א חל חיוב על ב"ד הגדול לפסוק הוראה ברורה מהו דין התורה ואינם יכולים לסלק את עצמן מן הדין או לפסוק פסק דין בלי לברר מהו הוראת דין התורה, דיסוד תפקידם של ב"ד הגדול הוא להורות דיני התורה, וכדכתיב בקרא (דברים י"ז: ח- ט) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אליקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט", וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה עכ"ל. ולפי"ז נראה דדין נזדקן הדין לא חל בב"ד הגדול, ואם הגיע לב"ד הגדול דין תורה של אחד מהנהרגין אם אין ב"ד הגדול מגיעים לידי הכרעה, אזי נשאר הדין אצלם אפילו לכמה שנים עד שיש רוב לחייבו או לפוטרו, וי"ל דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ בהל' ג' "ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב", כלומר שב"ד הגדול דנים בדבר עד שיש רוב לפוטרו או לחייבו, שב"ד הגדול צריכים לפסוק הוראה ברורה מהו דין התורה בנידון שלפניהם. משא"כ בב"ד של כ"ג בדיני נפשות חל פסק דין לזכותו אף כשאין הוראה ברורה ובירור דזהו דין התורה וכגון באופן שפתחו כולם לחיוב דמזכין אותו (פ"ט הל' סנה' ה"א), וי"ל דה"ה דין נזדקן הדין דחל פסק דין שפטור אבל אין הפסק חל בתורת בירור מהו הוראת דין התורה, אלא דכשאין ב"ד של נפשות יכולים להגיע לידי הכרעה באותו היום חל דין שנזדקן הדין לפטור את הנידון. אמנם נראה דבנזדקן הדין חל חלות שם פסק דין דב"ד שהנידון פטור, ואם אח"כ אמר א' יש לי טעם לחייבו אין מחזירין אותו ואין דנין על שאלה זו בב"ד אחר דכבר חל פסק דין דב"ד לפוטרו, ואע"פ דליכא חלות שם הוראת דין התורה דפטור. משא"כ בד"מ י"ל שאם אין הב"ד מגיעים לידי הכרעה נשאר הדבר בספק וב"ד אחר יכולים לדון בו.
ולפי"ז נראה דמש"כ הרמב"ם (בהל' ג') שאין מוסיפין על ב"ד הגדול של ע"א, ר"ל דסד"א דמכיון שב"ד הגדול צריכים לפסוק ולהורות מהו דין התורה נימא דכשיש לפניהם דין תורה של נפשות ואינם יכולים להגיע לידי הרכעה דמוסיפין דיינים כדי שיהיה רוב ויוכלו להכריע ולברר מהו דין התורה בנידון שלפניהם, ולא דמי לד"נ וב"ד של כ"ג שאין מוסיפין יותר מע"א, דהתם הב"ד צריך לפסוק את הדין על הנידון, ומאחר שאם יש ע"א ואינם יכולים להגיע לידי הכרעה חל פסק דין מדין נזדקן הדין, א"כ אין צורך להוסיף עוד דיינים. והרמב"ם מחדש דאעפ"כ אין מוסיפין יותר מע"א דיינים, ואם אין ב"ד הגדול יכולים להגיע לידי הכרעה נשאר אצלם הדין עד שיש רוב ומבררין את ההלכה ודין התורה, דב"ד הגדול צריך להורות בבירור מהו הוראת דין התורה, וכדכתיב "ודרשת והגידו לך", וכמש"נ.