ויקחו בני אהרן, כשראו בני אהרן רוב הכבוד והטובה שעושה השם עם עמו וכהניו, שהקריב אביהם העולה והמנחה והחטאת והשלמים וכלם ערבו לגבוה, נועצו יחדיו לכבד את השם גם בקטורת, וליכנס לפנים בהיכל להקטירו ואיננה הקטורת הקרבה בכל יום בבקרו בערב, אלא מדעתם עשו כן, וכמו שיתבאר:
ויתנו בהן אש, מן הגחלים שעל מזבח הנחושת, או מן הכירים:
עליה, על האש:
ויקריבו לפני ה', בהיכל:
אש זרה, אינו אש ממש, כי על האש לבד לא יפול לשון הקרבה, ועוד כי כבר נתנו עליה קטורת, ולא הקריבו א"כ אש לבד, אלא גם קטורת, והיה לו לומר ויקריבו לפני ה' קטורת זרה, אלא אש האמור כאן הוא כמו אשה ריח ניחוח, שענינו מאכל אש, כאילו אמר מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה, כי מן
$אשי ה' הנפרד הוא
$אש, וטעם שלא אמר קטורת זרה, כמו לא תעלו עליו קטורת זרה (שמו' ל' ט') לפי שהם לא עברו על לאו זה, שהרי לא הקטירוה על המזבח, אלא נתנוה על המחתה, והקטורת בעצמה לא היתה זרה, כלו' ממרקחת סמים זרים, כי הם הקטירו קטורת כשירה, לכן הוצרך לומר אש זרה, מתנת אש זרה, ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה, לבד ביו"הכ שמקטיר כ"הג קטורת כזו לפני ולפנים, ועדיין לא נאמרה להם פרשת י"הכ, ולכי פירש אשר לא צוה אותם, לא שעברו על לאו ואל יבא בכל עת אל הקדש, שעדיין לא הוזהרו עליו, אבל נדב ואביהוא גדולי עולם היו, והיה ראוי להם להיות צנועים כאמרו והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו' ח'), ולירוא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמן, טרם ישאלו פי משה רבם ואהרן אביהם, וחטאו בשתים על ההקרבה ועל הקריבה, ועברו גבול המוסר והצניעות ובעבור גדולתם נחשב להם לעון ומתו: