1
מקץ שבע שנים, כל קץ הוא סוף, וסוף שבע השנים היא השנה השביעית, כי היא האחרונה שבשבעה, ואילו אמר הכתוב מקץ השנה השביעית היינו שומעים בסוף השביעית דוקא, עכשיו שאמר מקץ שבע שנים, כל שנת השבע במשמע, ואמר תעשה על שביתת הקרקעות בחריש ובקציר, כדרך לעשות את יום השבת, שהוא השביתה, וקצר הכתוב באיסור הזריעה והזמירה שכבר נתבארו בפ' בהר סיני, והוסיף כאן שמיטת הכספים שלא נתבאר עדיין, ואמר שמוט כל בעל וכו', וחז"ל אמרו שגם הכתוב הזה מדבר בשמיטת כספים, ולמדו מזה שאין השביעית משמטת אלא בסופה, כי אף שכל השנה השביעית כלה תקרא שנת השמיטה, כי היא קץ שבע שנים, מ"מ מפני שלא אמר השנה השביעית תעשה שמיטה, רמז כי בסוף השבע ישמטו הכספים: