רש"י על משנה אבות ה׳:כ״א:ג׳

בן חמש שנים למקרא. קרא קא דריש דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש שמחנכין אותו לאותיות. ובשנה החמישית כתב להוסיף לכם תבואתו וכדאמרי' התם מכאן ואילך ספי ליה כתורא. למקרא. נ״א שמכניסין אותו ללמוד תורה ופסוקים אבל לא קודם לכן לפי שהתורה מתשת כחו של תינוק. בן עשר למשנה דודאי באלו חמשה למד המקרא דכל תלמיד שאינו רואה בחמש שנים סימן יפה במשנתו שוב אינו רואה וכדאשכחן גבי לויים דהוי גמרי הלכות עבודה בחמש שנים כדאמרינן התם קשו קראי אהדדי כתוב אחד אומר מבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן חמש ועשרים שנה היה בא ללמוד ולומד עד שלשים נמצא כל תלמודו בחמש שנים והיינו טעמא נמי דבן חמש עשרה לגמרא ולומד למודו עד שהוא בן עשרים ומכאן ואילך רודף אחר מזונותיו:

נ״א בן עשר למשנה ללמוד המשניות כמו שהן בלא גמרא שאין בהם טורח כל כך ונקל הוא מלשון הגמרא:

בן חמש עשרה לגמרא. ללמוד גמרא ועומק הלכות:

בן שמונה עשרה לחופה. די״ח פעמים כתיב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. נ״א דעומד על פרקו להנשא:

לרדוף במצות עונשין:

בן שלשים לכח. שכן בני לוי לא היו יכולין לישא בכתף עד ל' מפני שלא היה להן כח: נ״א אז נכנס בכחו ובגבורתו:

בן ארבעים להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה. נ״א לבינה כדאמרינן התם ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה מכאן לתלמיד שאינו עומד על דעת רבו עד שהוא בן ארבעים:

בן חמשים לעצה. שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו באהל מועד שמייעץ אותם ומלמדן לשמור משמרתן. נ״א לישא וליתן בעומק עצה מתוך שרבו עליו מעשיו:

בן ששים לזקנה. שכן בכל״ח עולה ס' שנא' תבא בכלח אלי קבר. נ״א תחלת זקנה באה עליו להלבנת קצת שערותיו:

בן שבעים לשיבה. דכתיב גם שב גם ישיש בנו וכשנכפלו שני חייו דאיוב חיה מאה וארבעים שנה שמע מינה דבן שבעים שנה שיבה אע״פ שכתב אחרי זאת דרשא הוא דרשינן. נ״א לשיבה זקן גמור הוא שנתלבנו רוב שערותיו כי היכי דאשכחנא בר' אלעזר בן עזריה בברכות דהדרי ליה תמניסר דרי שערות לבנות של זקנה וקאמר איהו לנפשיה הרי אני כבן שבעים שנה אלמא לע' מתלבן כבר רוב שער האדם:

בן שמונים לגבורה. כלומר דבר גדול הוא אם יחיה אדם עד שמונים שנה דכתיב ואם בגבורות שמונים שנה שאם הוא חי יותר בגבורתו של מקום הוא חי ולא מרב כח שבו שהרי מכאן ואילך אין לו כח לאכול ולשתות:

לשוח. הוא מהלך שחוח שהרי מכאן ואילך הוא כפוף. וי״א לשוח ראוי לקבורה דשוב אין בו כח לצאת ולבא:

כאלו מת. שכבר עיניו קמו וכהו ולחו נס ונשתנו פניו ומעין החכמה פסק ממנו והוא משתטה והולך: