שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אין יכול להפר. איכא למידק דבפרק אף על פי מחלק בין בהמתו לבקרו, ותניא התם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו כופה, שלא אתן תבן לפני בקרך כופה, ותירץ רבינו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דהכא בשהכניסה לו חמש שפחות דיושבת בקתדרא, ואפילו הכי מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה כדאיתא התם, והתם בשלא הכניסה, ושם כתבתי יותר מזה סייעתא דשמיא.
בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה הוא. ואתינן למיפשטה ממתניתין [לקמן (נדרים צ, ב)] דנטולה אני מן היהודים שאינו מפר [אלא – לפי הגמרא] לעצמו, ותהא נטולה מן היהודים כדברים שבינו לבינה, ודחינן דמתניתין רבי יוסי היא, אבל רבנן תיבעי ולא איפשיטא, הרמב"ם ז"ל פסק [הפלאה הלכות נדרים פרק י"ב הלכה ג'] דאינו מפר אלא לעצמו. וקשיא לי דהא אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים מפר אדם לאשתו כלומר משום עינוי נפש, אלמא כל מילי קרו רבנן עינוי נפש, משום דדלמא זמנין תצטריך להו ומתענה בהם, וקיימא לן כרבנן וכשמואל דאמר משמיה דלוי, כל נדרים בעל מפר לאשתו, פירוש כל נדרי עינוי נפש.