מאי לאו בשותק על מנת למיקט לא בשותק על מנת לקיים. ולאו בשותק על מנת לקיים לאחר זמן קאמר, דאם כן אין זה אלא כמחריש שיכול להפר כל היום, ואף על פי ששתיק תחלה על מנת לקיים, וכדאמרינן לקמן כשהוא אומר כי החריש לה הרי שותק על מנת לקיים אמור, ואילו הכא אמרינן (מאי לאו) [אילימא – לפי השי"מ] בשתוק על מנת לקיים היינו קיים בלבו קיים, אלא ודאי האי שותק על מנת לקיים, דהא אמרינן הכא היינו בשותק מחמת קיום, כלומר שותק מפני שהוא מקיים בלבו, וכי דחינין ואמרינן לא בשותק סתם, הוא הדין דהוה מצי למימר לא בשותק על מנת לקיים לאחר זמן, אלא משום דקים של לב קא נסיב ליה השתא בהאי לישנא, דשתיק על מנתת לקיים, לא בעי למימר הפרו בההוא לישנא ממש, אלא ניחא ליה למימר בשותק סתם.
יודע אני שיש מפירין. כלומר שיש נדרים שהבעל מפר, אבל איני יודע שזה נדר, שהבעל יכול להפר, רבי מאיר אומר לא יפר, דכיון שהוא יודע שיש מפירין ביום שמעו קרינן ביה, וחכמים אומרים יפר, דכיון שאינו ידוע שזה נדר שהבעל מפר, לא קרינן ביה ביום שמעו, ואמאי להי מיהא לרבי מאיר כשותק על מנת למיקט, אלמא שותק על מנת למיקט הויא שתיקה, ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דלא הוי שמיעא כלל, כן פירשו בתוספות, ובפירושין לא פירשו כן.