שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב, זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. והא דקתני [הכא – לפי השי"מ] ולא הספיק לשמוע בכדי נקטה וטעמא דהא מלתא דגרע כח הבעל מבית האב, דאף על פי שכבר הפר האב חלקו, אפילו כן אין הבעל יכול להפר חלקו אחר מיתת האב [משום דהפרת האב כיון שלא נגמרה בחייו נתבטלה לאחר מיתתו – לפי השי"מ] וכדאמרינן לעיל דבעינן שיפרו שניהם בבת אחת, כלומר שתהא הפרת שניהם בשעה הראויה לשניהם להפר, והיינו נמי דכשהפר הבעל צריך עדיין האב לחזור ולהפר חלקו של בעל, ואינו מספיק באותה הפרה שהפר הבעל בעצמו בחייו, לפי שאין הפרתו הפרה כיון שלא נגמרה בחייו כדאמרן, וכשהפר האב ולא הספיק הבעל להפר עד שמת הבעל, דמשמע [לבית שמאי – לפי השי"מ] דאין צריך לחזור ולהפר חלקו של עצמו, אלא חלק של בעל בלבד, וכדקתני בסמוך שמע האב והפר, ולא הספיק (האב) [הבעל – לפי השי"מ] לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל, כלומר אבל חלקו של עצמו לא שכבר הופר, ולא אמרינן כיון שאין הפרת שניהם בשעה הראויה לשניהם, דהיינו הפרת האב שלא נגמרה בחיי השני אינה הפרה ויחזור ויפר חלקו וחלק הבעל, התם היינו טעמא דכיון שנתרוקן רשות הבעל לאב, לעולם הפרת האב בשעה הראויה להפרת שניהם מיקריא, מפני שהאב במקום בעל קאי כדברי בית שמאי. ודוקא היכא דלא נתארסה לשני כדבעינן למכתב קמן, והיינו נמי דכשהפר האב חלקו ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ולאחר מיתת הבעל לא הספיק האב להפר עד שנתארסה, שלא נתרוקן רשות הבעל לאב אפילו לדברי בית שמאי וכדקתני בברייתא לקמן, דאז אין הפרת האב הראשונה הפרה, וצריך [האב – לפי השי"מ] לחזור ולהפר אפילו חלק עצמו, כדקתני לקמן שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ואינו מספיק להם בהפרת חלקו של בעל, והיינו נמי דלבית הלל דסבירא ליה דמיקש קליש, דכשהפר האב קודם שמת הבעל, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, שאין רשות הבעל מתרוקן לאב לבדו, ואפילו לא נתארסה לאחר, וכדקתני שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, חוזר האב ומפר חלקו של הבעל ואמר ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, דלבית הלל צריך האב לחזור ולהפר עם הארוס שני חלקו וחלק ארוס ראשון, וטעמא דמלתא כדאמרן, דהפרת האב הראשונה אינה הפרה, כיון שלא נגמרה בחיי שני המפירין ולא נתרוקן לו הרשות, שהרי נתגלה שבשעה שהפר האב לא היתה הפרה גמורה. כן נראה לי. ויש מפרשים נמי דקתני הפר האב ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, שהאב צריך לחזור ולהפר חלקו עם חלק הארוס, ומיהו הראשונה נראה לי דמדקתני יפר חלק של בעל ולא אמר סתם חוזר האב ומפר,
שמע הבעל ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו נתרוקן רשות לאב, יש לפרש דהא דקתני הכא ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל לאו דוקא, ובכדי נקטיה, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל [שם הלכה י"ז וי"ט] נראה שהוא מפרש דדוקא נקטיה, ולרבותא לאשמועינן (דכיון) [כיון – לפי השי"מ] דבית שמאי אפילו לא נראו לאב בחיי הבעל, אפילו הכי מפר חלקו של בעל דנתרוקן רשות לאב, ובית הלל פליגי בהא, שאין האב יכול להפר אלא נדרים שנראו לו לאב עצמו בחיי הבעל, ולדבריו רישא דקתני שמע הבעל והפר וכו', דוקא בששמע אב בחיי הבעל ואפילו בית הלל מודו בה, ולפיכך כפל תנא הבבא זימנא אחרינא, שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע [עד – לי השי"מ], דהיא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. ואין פירושו מחוור בעיני, דהא לא אשכחן להו לבית שמאי ובית הלל דפליגי אלא במיקלש קליש או מיגז גייז, הא בנראו לאב ולא נראו [לאב – לפי השי"מ] בחייה בעל לא אשכחן להו דפליגי, נראו לאב ולא נראו לאב לא נזכר בשמועתינו כלל.
שמע הבעל והפר לה, ולא הספיק לשמוע עד שמת האב כו'. כך היא שנויה (בתוספתא) [בתוספות – לפי המגיה במאירי כאן ד"ה שמע] וכך היא במקצת הספרים, ומשנה יתירה היא, אלא משום דבעי למיתנא בסיפא (רבותא) [דדכותהא – לפי השי"מ] גבי האב מפר דנתרוקן הרשות לו, תנא הא לומר דאף על גב דלגבי בעל לא נתרוקן הרשות לגבי אב נתרוקן. ויש ספרים שכתוב בהן שמע הבעל ולא הפר לה, ויש לומר דלהאי גירסא אתא לאשמועינן רבותא, דאף על גב דעדיין לא הפר הבעל וכחו קיים, ועוד שלא שמע האב לא נראו לו, איכא תרתי לטיבותא, חדא דלא נראו לו, ועוד דכחו של בעל חזק [סלקא דעתך אמינא דמפר – לפי השי"מ] קא משמע לן דלא, דלעולם אין הבעל מפר אלא בשותפות, ואפילו נדרים שנעשו בפניו לבד, ואפילו לאחר מיתת האב.