ובית הלל סברי הכי לא משתען עכו"ם. מסתברא דהכי קאמר, אע"פ שיש מקצתם שאומרים כן, אין עיקר הלשון כן, אלא בלעגי שפה, דאי משתעא ולא משתען כלל קאמרי מי פליגי אם יש בעולם כן, ומי ידעי בית הלל כולי עלמא, ובית שמאי דאמרי דמשתען לאו מן הסברא קאמרי, דמילתא דלא לתיא בסברא היא, אלא שיודעין בבירור שמקצתם משתען הכין.
אי בעית אימא בית שמאי גזרי כינויין כינויין כו'. פירוש ולעולם לכולי עלמא לשון עכו"ם הם.
נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה. משמע דבלשון זה ממש הוא שצריך לומר, הא אם אמר במוהי ולא אמר נדר לא אמר כלום, עד שיאמר נדר במוהי, ואיני יודע למה צריך לומר נדר.
גמרא: רשב"ג אומר במוהי לא אמר כלום. יש מפרשים דרשב"ג לא פליג אמתני', אלא לא משמע ליה בי"ת במוהי בי"ת השמוש, אלא יסוד בתיבה, ומשום הכי לא אמר כלום, ולומר דלא תניא במוהי אלא מוהי, ולעולם דאמר נדר מוהי. ויש מי שפירש דרשב"ג פליג אמתני', ולדידיה אפילו לא אמר נדר מוהי, אלא מוהי לחוד הוי כנוי לשבועה.
מתני': לחולין שאוכל לך אסור. ולחולין בפתח תחת הלמ"ד גרסינן, וקמ"ל דאף על גב דאיכא למימר תיבה אחת היא, ולחולין יהא מה שאוכל לך קאמר, אפילו הכי אסור, וטעמא משום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן במתניתין בפרקא דאלו נדרים מותרין (לקמן נדרים יח, ב) והיינו טעמא נמי דטמא וטהור שאסור, דלא אמרינן דבתרומה קא מתפיס דהוי דבר האסור ולישתרי, משום דסתמן להחמיר הוא כקרבן דשייך ביה טהור וטמא קאמר.
ירושלמי (כאן פ"א ה"ג): כדירים של עצים, כדירים של קרבנות, כעצים כשני גזירי עצים, כאשים כשלהובית של אש, כמזבח כקרבנות המזבח, כהיכל כקרבנות ההיכל, כירושלים כקרבנות ירושלים, נדר באחד מכל משמשי מזבח, כגון כף ומחתה ומזרק, ר' יודא אומר האומר ירושלים לא אמר כלום, שלא נתכוון אלא לעצים ולאבנים שבה.