גמרא [א"ר ומודה ר"ש במר לחפור בו. נ"ל דר"ל לחפור בו בור לצרכי עצמו אבל לחפור בו קבר לא וראיה הא מדלעיל (יב) דפוטר בכיס של זב] :
שם אחת משלש רנ"א חייב כו'. פשטיה משמע דלענין חיוב מלקות משום תולש סימני טומאה ובחול פליגי. מדהקדים הש"ס תנן התם כו' וכן פירש"י חייב מלקות. אכן לענין שבת נמי פליגי ולחטאת כדמשמע בסמוך ולקמן ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות כו'. ואולי דוקא לענין שבת פליגי דהכ"מ ברפ"י מהל' ט"צ הביא מתוספתא דפטור. ואיך הוה פליג עלה ר"נ. אמנם אנכי ל"מ זה בתוספתא שלפנינו:
במשנה הנוטל צפרניו כו'. לכאורה מה שייטייהו דהני דיני דחיובייהו משום גוזז למיתנינהו הכא בין דיני דהוצאה וזריקה. ואולי משום דאינהו הוו נמי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' לקמן:
גמרא אר"א מחלוקת ביד כו'. המציינים שכחו לציינו לעירובין קג ב:
תוס' ד"ה אבל (בסה"ד). כדאמר לעיל התולש כנף כו'. הוא לעיל (עד ב'):