גמרא א"ר מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא בג"ק. ק"ל דמ"מ ליחייב כיון דהוה במשכן בחלזון עצמו וכמו שחייב בצידתו מה"ט גופי' דמצידת תחשים אין ללמדו דהא הם נקראים ג"כ ג"ק לגבי חלזון עי' תוס' לעיל (עג:) ד"ה מפרק וע"כ צ"ל כן לדעת רש"י והרמב"ם בפ"ח ה"ז דמפרק תולדה דדש וחולב אמרינן שחייב משום מפרק וכן חובל לדעת הרמב"ם שם ואע"ג דפסק דאין דישה אלא בג"ק:
רש"י ד"ה טפי ניחא ליה. וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה כו'. בחדושי הגרע"א ז"ל תמה עליו מלקמן (קג) ותימה דזהו קושיית התוס' רק שהוסיף פירש"י דשם:
רד"ה שוחט. בחניקה נמי סגי. נראה דאף לרי"ש (בחולין יז) דבשר נחירה לא אישתרי כלל (לבד שאפשר לומר דהיינו דוקא מאהל מועד ואילך) וא"כ יאסר לחנוק משום בל תשחית (עי' ט"ז יו"ד קיז סק"ד) מ"מ כיון דלצורך המשכן היה די בחניקה וא"כ לא היתה השחיטה משום משכן אלא מפני ד"א שהוא ב"ת:
תוס' ד"ה הצד. דרכו לפרכס כו'. עי' מהרש"א שהקשה דת"ל דבנטילת נשמה דחלזון לא ניחא ליה ותמוה דהא התוס' איירי השתא אליבא דריו"ח ולדידיה לא ס"ל הך סברא דרבא ובעיקר קושייתם דל"ל הצד. לכאורה נצרך לאשמעינן דהוה במינו ניצוד וחייב לכ"ע אף לרבנן דפטרי לק' בס"פ האורג בצד צרעין ויתושין ולהרמב"ם שהבאתי שמה פטרי אפילו בחגבים וכן אפילו לר' יהושע דפוטר בפרעוש בר"פ שמונה שרצים או דאשמעינן דסתמיה הוה לצורך משום ציבעיה וחייב אפילו לת"ק דר' יהודה וע"ד שפי' בעצמם בר"פ שמונה שרצים: