גמרא אר"נ ברי"צ ארב"א כו'. נ"ל למחוק תיבות בר יצחק. כדאיתא בכ"מ בש"ס דר"נ סתם דהוא ב"ר יעקב לדעת התוס' בס"פ כל הגט. הוא דרגיל לומר בשם רב"א וכן ברא"ש ליתא:
שם אר"ה כו' כ"ש אריג ל"ג וא"ד כו'. הרמב"ם פסק כל"ק. ועי' בב"י ר"ס ש"ג טעמו. ול"נ עוד דסתמא דגמרא מייתא ליה לקמן (נח) ובו דוקא מתורצת הברייתא דשם:
[שם מתקיף לה ר"י למעוטי מאי כו'. ק"ל דלמא משום ר"י קאמר ולומר דבצואר לא פליג דמודה דחייץ וי"ל] :
רש"י ד"ה ה"נ אריג הוא. דההוא חוצץ דהתם ל"ד בלישניה. כה"ג בעירובין (קג:) עי' רש"י שם ד"ה גע"ג:
[שם ד"ה חבקין. שאינן מוזהבות רחבות. מלת שאינן קאי גם ארחבות ור"ל דלתכשיט דרך לעשות רחבות ומוזהבות אבל הכא דאינן לתכשיט אינן לא רחבות ולא מוזהבות ומזיקות לצוארה אם תהדקם] :
תוספות ד"ה לא בחוטי צמר. וסברא הוא וכו' יש איסור בסתירת קליעה. וסיים הרא"ש הלכך ליכא למיגזר כו' דאשה הרוצה לטבול בשבת צריכה לסתור כו' מבעו"י. ונ"ל ליישב פירש"י דהחשש הוא דילמא תטמא בשבת גופא בשרץ או בנבלה וכיוצא דטבילת מצוה אינה דוקא לטומאת נדה או זבה כדמוכח לקמן (קב ב') ועי' פירש"י ביומא (ח) והא דל"ק הש"ס משום חשש איסור התרה מפני דזה הוה גזירה לגזירה לחכמים דפרק המצניע: