גמרא מי לא תניא מקל של בהמה של מתכת מקבל טומאה. עי' כלים פי"א מ"ו בהר"ש ותראה שדין זה מפורש במשנה ויתכן שכוון לאותה משנה ואם שלא הביאה כלשונה דמצינו כיוצא בזה הרבה. עמש"כ בגיטין פ"ה:
רש"י ד"ה כר"י ס"ל. ושוב אין נאים לאדם כו'. משמע דשינוי מעשה המוציאה מידי טומאה. לא די שיעשה מעשה המוכיח שעומד עתה להדבר האחר. אלא בעינן שבמעשה ההוא יתקלקל משמוש הדבר שעמד לו בתחלה. ונ"ל דזהו פלוגתת רי"ה וחכמים בספכ"ו דכלים. דלר"י סגי במעשה המוכיח. ולחכמים עד שיתקלקל משמושו הראשון. (וק"ת על פירש"י לק' בד"ה ואין עולין ובסוכה (ר"ד י"ד) שכ' עד שיתן בו איזמל והוא לישנא דר"י בכלים שם) והא דר"י בעי לקמן מעשה לקלקל. היינו שלא יהא בהמעשה די תקון להדבר האחר. כמו החותך בעור דעדיין אינו ראוי לרצועות עד שיגמור חתוכן ויפשטם. ומכ"ש לסנדלים דמחוסרים עוד תפירה. דוק כי בזה יפול מה שגמגמו המפרשים בזה:
רד"ה הא תרגמא. דזימנין דממלך עלה ומנח לה הכי כצ"ל:
רד"ה חוץ (במשנה). וה"ל תכשיט. לכאורה ק' הא לנוי כ"ע אסור לעיל. וכה"ג השיגוהו התוס' לעיל ד"ה או וחילוק הר"ן בין נוי הרגיל לשאינו רגיל לא יועיל כאן. דודאי אינן אלא מיעוטא דמתכבנות. ויש לחלק קצת: