גמרא זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה (היא הבירה שבאשור). ובזה יתפרש יפה קרא (דישעיה ו) ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור כי צרעה מין דבורה היא ועושה דבש כמוה (מכשירין פ"ו מ"ד):
שם ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י כו'. הן לשיטת רש"י ברצין אחריו כל המזיקין (ההורגין) בחזקת סכנה ובאין רצין אחריו אף בחמשה המנויין כאן אין סכנה ולשיטת התוס' אף ברצין אחריו אין חשש סכנה רק בה' מינים הללו ולפ"ז לכאורה קשה הא דמחלק (בברכות לג) בין נחש לעקרב סתם לענין הפסקת תפלה באין רצין אחריו וברץ אפילו נחש פוסק כדהביא התוס' בשם ירושלמי ודעת הסמ"ג הביאו המ"א סי' צב סק"ב דלא התירו להפסיק רק במקום חשש סכנה וצריך לחלק דכרוך על עקיבו שאני:
רש"י ד"ה והלא מוכנת לכלבים. ול"ל כו' יפנוהו משם. וכ"פ לקמן בד"ה תיפוק ליה ולפנייה לולי ד"ק הנל"פ דהקושיא היא דמאי קמ"ל מתני' כיון דהיא עצמה ניטלת פשיטא דניטל כלי לצרכה: