גמרא [רבא אמר היא גופה גזירה כו'. קצת צ"ע מהמבואר בשו"ע סימן ש"ז ס"ה] :
רבא אמר היא גופה גזירה כו' וכן בגת לענין מעשר כו'. לכאורה תמוה דהא מה"ת מותר אפי' אכילת קבע קודם גמר מלאכה ע' רש"י (ברכות לא) ד"ה במוץ (ובפסחים ט) ד"ה ואב"א בסופו וא"כ אכתי הוי גזירה לגזירה דאפי' יוציא חוץ לגת לא יעבור רק על איסור דרבנן (ולולי פרש"י הנלענ"ד לפרש דחוץ לגת דאסור אינו משום דהוי קבע אלא כיון דמשם אין דרך להחזיר את המותר אלא לשתותו כולו הוי נגמר מלאכתו הואיל ואין דעתו לעשות בו עוד אלא לשתותו כמו שהוא והוא ע"ד שכ' בס"ד בפ"ג דמעשרות בסמ"א ובמ"ד) ונ"ל דע"י קושיא זאת יתישב יפה מה שגמגם המהרש"א כאן על התוס' דעירובין שכ' דהאי וכן בגת דמוקי רבא לענין מעשר אתיא כר"מ (וכ"כ רש"י שם בסוף הסוגיא ולפלא על המהרש"א שלא הביא רק בשם התוס') וכ' הוא ז"ל דאף כחכמים מצינו לאוקמי ובצונן. ובהנ"ל שפיר דקו לאוקמה כר"מ דוקא והוא דרבא לשיטתו (בעירובין ק"א) דלר"מ ל"י אדם אפילו בכרמלית ויפתח ברה"י והברייתא שם מסייע ליה אלא דהדר בי' ר"מ כדאיתא התם בסוף הסוגיא ומתני' דוכן בגת נשנית קודם חזרה כמו מתני' דל"י כו' וישתה כו' כדמוכח מהא דא"ל מעשר כו' וכוונת רבא הכא דהאי וכן בגת לענין מעשר שנויה דתנן כו' וע"כ הר"מ איתא כפרש"י ותוס' ור"מ קודם חזרה גוזר גזירה לגזירה:
שם מפני שמחזיר אה"מ. הוא תוס' מהגמ' לפרושי טעמא כ"כ הר"ש בפי' המשנה ויותר מבואר כן בהכ"מ פ"ו מהל' מעשר הי"ו וזה היה בהעלם עין מהגרי"פ בהגהותיו: