גמרא [שנאמר כו' ולהעמיד חרבותיו. צ"ל וגומר] :
שם הא תני ליה רישא א"מ. והקשה הגרע"א ז"ל נימא דאשמעי' דאפי' לתפלת ערבית דשכיחא שכרות וזמנה כל הלילה לא חיישינן דילמא אתי למיפשע כו' ולי עוד קשה דילמא אשמעינן דאף דמפסיקין לק"ש משקראו חוזרין למלאכתן ואח"כ מתפללין וכמו שבאמת הדין כן כמ"ש הר"ן וכ"פ בשו"ע אשר ע"כ הנלע"ד דקושיית הש"ס הוא מלשון מפסיקין ויהיה פי' והתניא רישא כו' כיון דכבר עסיק ותני בה ברישא לא הל"ל מפסיקין כאלו הוא ענין חדש אלא הל"ל ומפסיקין לק"ש או אבל מפסיקין וזה דלא כגי' הר"ן שכתב בסמוך וזה מדוייק במה שציין הש"ס ואם התחילו א"מ מפסיקין לק"ש ולא ציין הא דוא"מ לתפלה דלפירש"י הא עיקר הקושיא מזה:
רש"י ד"ה חברים. לק"ש דזמנה דאורייתא כו' וא"מ לתפלה. והרע"ב הוסיף עליו שאין לה זמן קבוע דאורייתא משמע דאזיל כאן בשטת הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה שהיא עצמה מה"ת רק שזמנה מדרבנן וע' ר"פ מי שמתו מה שפי' בשם רבותיו:
תוספות ד"ה שמא. אלא שמא ישכח את המחט כו'. הוצרכו לזה בכדי שלא יקשה הא דלקמן י"ב תדבר"י יוצא אדם בתפילין כו' מ"ט כו' הלכך מדכר דכיר להו ומהר"ם נדחק בדבריהם:
[תד"ה לא. כדאמר הוציא דיו כו'. תימה דהתם ישארו מונחים על הקלף לעולם אבל הכא המשקה עצמה מהלכת ויורדת לתוך מיעיו וגרע אפילו משפך לכלי אחר שכתבו התוס' לעיל (ה' ב') בד"ה אגוז ע"ש] :