גמרא הצד נחש כו' וממאי דפטור ומותר דתנן כו' ועל עקרב שלא תישך. לכאורה קשה מהא דבברכות (לג) מחלקינן בין נחש לעקרב (ועמש"כ לקמן קכא ב בס"ד) ובכאן י"ל דע"כ הא דעקרב אינו ביש חשש סכנה. דא"כ כל איסורי דאורייתא שרי ואיך יאמר על זה ריב"ז חוששני לו מחטאת (שם):
במשנה והחובל בהן חייב. עפירש"י. והרמב"ם מפרש דחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. ושאר שקו"ר דפטור דעתו ז"ל אף שיצא הדם לחוץ כמ"ש הה"מ בפ"ח ה"ט. והקשה בתור"ע מהא דלעיל (עה) דפליגי ר"י ורבנן בפוצע חלזון אי חייב משום מפרק ומפרש רבא דפליגי באם יש דישה שלא בגד"ק. הא כיון דאין לו עור לא שייך בו מפרק ע"ש. והנה בפיה"מ באר הרמב"ם הטעם לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו ובחלזון פליגי אפילו בפצעו מת דאפילו רבא לא אמר שם אלא אפי' תימא שפצעו חי ור"ל דבפצעו חי נמי מיירי ובמת לא יחזור עוד לקדמותו לכן הוצרך רבא לחדש עוד טעם דס"ל לרבנן דאין דישה אלא בג"ק. ור"י באמת ס"ל דאפילו בחי דחוזר לקדמותו. מ"מ כשיצא לחוץ חייב וברייתא דחולין שהביאו שם הה"מ וכ"מ דמחייבת בשאר שקו"ר ביצא הדם אתיא כר"י. ולה"כ אלא כסתם מתניתין דלא חלקה בין יצא לל"י ונכון בס"ד:
תוספות ד"ה הצדן. אבל בשמונה שרצים כו' סתמיהו ניצודין לצורך עורן. ובר"ן כ' מפני שהן אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך היא כו'. וק"ל דהא גם מהם יש שמזיקין את השדות ואת האילנות וכדתנן בפ"ק דמו"ק צדין את האישות (והם תנשמת) ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כו' ועכברין סורן רע הוריות (יג) ורשיעי נינהו כו' לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון כו' (תוס' בב"מ מ' בשם הירושלמי):