רש"י ד"ה שצף. מש"ה נקט טבו"י משום דפוסל וא"מ כו'. הן משום זה לחוד. ה"מ למינקט שני. אלא משום דקיי"ל כה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. לכן אלו נגע שאר טומאה אפי' שני היה עושה את השמן תחלה והיה מטמא אה"י והיה גם הוא נעשה תחלה:
במשנה זרק לתוך ד"א ונתגלגל חוץ לד"א פטור. מדברי התוס' בד"ה והא וד"ה אחזתו בסופו מוכח דטעמא דפטורא הוא משום דנח מעיקרא בתוך הד"א. אבל הרמב"ם (והרע"ב אחריו) פי' משום דלא נתכוון לזריקה דחיובא. וקשה לפי' לאביי דלעיל (עג) מא"ל. ועוד דמשמע דאיירי דומיא דסיפא בנח ע"ג משהו. ולרבא דשם מיירי הכא דנתכוין לד"א או באומר כ"מ שתרצה תנוח:
תוס' ד"ה והא. ואנ"ל דאתוך ד"א כו'. עי' מהרש"א ונראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דברי התוס' לעיל (ה ב') ד"ה בשלמא. ובכתובות (לא ב') ד"ה מהלך ע"ש:
תד"ה אחזתו. ומיהו ק"ק דבסמוך מסקינן איפכא דמתגלגל כו'. הן כפי שפי' רש"י דמתגלגל באויר לק"מ לכאורה: