ר"ן ד"ה למימרא. דלאו היקשא היא אלא סמיכותא בעלמא כו'. ל"י אמאי אינו היקש גמור. והתוס' בסוכה (לא) כתבו דהיכא דכתיבי בפסוק אחד נקרא היקש. ובב' מקראות נקרא סמוכין. ואנכי הוכחתי מסנהדרין (פה ב) ומכריתות (כב ב) דהיכא דאיכא ו' מוסיף על ענין ראשון אף בב' פסוקים נקרא היקש. והכא איתנייהו לתרוייהו. ואין לי פתרון לדבריו זולת ע"פ שיטת רש"י בסוכה שם דגם היקש לא ניתן לדרוש מעצמו:
בא"ד ואפשר דלה דכתיב בהקמה כו'. חכם עדיף מנביא כי כן הוא בספרי ע"ש. ודלא כהמפרש הז"א שיצא מפשוטו ופירשו לענין הפרה. ונראה שלשון יחזור ויפר דשם הטעהו. אבל שם בסמוך איתא ג"כ זה הלשון אחר קיום "נדרה וקיים וחזר והפר". וכן גם במשנה מסיים יחזור ויפר והר"ן מפרש לה אקיום קודם נמי. ודע דגם בגיטין (כד ב) דרשינן לה לשמה וממעטינן מזה כתב לגרש אה"ג לא יגרש בו את הקטנה. ולכן תמיהני מדוע לא השמיענו התנא הכא רבותא טפי בשתי נשיו או בשתי בנותיו בנדרה זו וסבר שנדרה זו. וכן הפוסקים לא כתבו רק כלשון משנתנו:
רא"ש ד"ה ליקדש מהשתא וד"ה אלמוה. נראה שהיה לפניו הגירסא כאן כדאיתא בכתובות (נט ב):