גמרא שאני תרומה דה"ט דיטלו ע"כ כו'. ור"ל דלעולם טו"ה ממון. וע' תוי"ט בשם הכ"מ. וק"ל דאם איתא לחילוקיו ה"ל להש"ס למדחי הא דרב הושעיא דע"כ ל"א ריב"י אלא בעלמא אבל הכא לענין נדר מודה דאסור מהנך טעמי. ולעד"נ לחלק דדוקא הנאה שיש לבעה"ב לתתן לכל מי שירצה הוא דאינה ממון כההיא דקדושין דגם האשה המתקדשת לא תהיה לה בהן אלא טו"ה זו בלבד. אבל ההנאה שמגיע להמקבל כי הכא חשיבא ממון כיון דיכולין אח"כ למכרן. ופלוגתת ריב"י ורבי הואיל דהגנב אכלו להא דמיא דהרי הגיע לו הנאה גמורה. ומדוייק הגי' דכאן ואכלו ובתוספתא בפ"ג דמע"ש האוכל טבל ש"ח. ובקדושין ליתא למלת ואכלו. ואולי שתי ברייתות נינהו. והש"ס מייתי התם ההיא ברייתא דוקא משום דשם מיירי בטו"ה הקטנה כדאמרן. ומתורץ בזה תמיהת הרא"ש כאן דל"מ לתרוצי הכא בשנפלו לו מבית אבי אמו כהן דא"כ למאי נקט ואכלו. וכן מתורץ קושיית הש"א בתשו' ע"ז בסתירת דברי ר' יהושע אהדדי ע"ש. דהתם בב"מ להזוכים דאיכא טו"ה הגדולה הוה ממון אף לר' יהושע. ושם משמע דעיקר הקפידה דליהוי ממון אינה רק לגבי הקונה מדאמר טו"ה א"מ לקנות כו' ול"א להקנות. ולא נצטרך ג"כ לאריכת דברי הש"ך בחו"מ סי' ש"נ ונכון בס"ד:
ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דישראל שקדש בת כהן במתנות כהונה דהיינו הזרוע כו' מקודשת דלדידה הוי טו"ה הגדולה דהוי ממון דקי"ל (חולין קלב) כהן ואפילו כהנת ואפי' היא אשת ישראל. ואע"ג דהוא לא נתן לה מידי דטו"ה שלו הקטנה א"מ מ"מ מקודשת כיון דבאה הנאה לה מחמתו כמש"כ הר"ן בקדושין גבי מכרן וקדש בדמיהן. וה"ה במקדש בתרומה ע"י אב כהן בקטנה או בנערה. מש"כ התוי"ט בסה"ד דלהר"ן יטלו דוקא כו'. עמש"כ שם (קט):
ר"ן ד"ה ומהא שמעינן. וא"ת א"כ כו' דילמא מיתשל ומתהני מדידיה. לכאורה תמוה דאי מיתשל א"כ לא יהיו אסורים. ומשמע דמשום איסור הנדר קאתי עלה. וי"ל דכוונתו דיתשל על קצתן ובגוונא דלא יותרו כולן כגון במעמיד או ע"י חרטה לדעת הרמב"ן שהביא לעיל (ר"ד כז):
בא"ד דהתנן המקדש האשה ע"מ שאין עליה או עליו נדרים ונמצאו עליה או עליו נדרים א"מ. מלות או עליו ליתא במשנה וכמש"כ בעצמו לקמן:
ר"ן ד"ה ואני מסתפק. שאיני מוצא שאלה בהפקר. כצ"ל:
בא"ד ובדידי' לא אשכחינן בגמרא א"מ רק אבל כו'. כצ"ל והוא בכתובות (עה):
רא"ש ד"ה ואי אמרת טו"ה א"מ כו'. וכדקתני בתוספתא דקדושין. נ"ל למחוק ג"ת אלו:
רא"ש ד"ה שמא תעדיף. בכתובות כו' ומפרש לה התם בהעדפה שע"י הדחק. הוא שם (סו):