גמרא א"נ מרישא דקתני משנכנסה לרשותו כו'. לפמש"כ הר"ן לעיל בד"ה משבאת לרשותו. נראה להגיה כאן משבאתה:
ר"ן ד"ה ה"ה קיימין ל"א כלום. דנהי דאשכחן דנדרים שחלו כו' מאן לימא לן כו'. עתור"ע מה שהניח עליו בצ"ע. והן הן הדברים האמורים בפי' הרא"ש. אבל בספרי ר"פ מטות (כפי' גי' הילקוט הישרה) יליף מקרא דלאסור איסר על נפשו דאינו יכול לקיים נדר אשתו עד שלא תדור ע"ש. ותימה שהיה בהעלם עין מהראשונים. וגם מבואר שם דבלא קרא הל"ל מק"ו דיכול לקיים ודלא כהר"ן. ועל פי' הרא"ש דהטעם הוא משום דהוה קיום בטעות כו'. ק"ל דא"כ אם פירש הקיום על איזה נדרים פרטים ליהוי קיום וזה אינו במשמע. ועק"ל הא דתנן לעיל (עב ב) דמהני באומר כ"נ שנדרת כו' ה"ה מופרין וקס"ד דרבא שם בלא שמע. והא בכי הא קיום לא מהני לסברת הרא"ש ורבנן סברי את שבא לכלל הקם כו':
רא"ש ד"ה ה"ה קיימין לא"כ. והרא"ם פי' כו' טעם אחר דא"א לנו ללמוד שיקיים נדרים שלא באו לכלל איסור מאותם שבאו לכלל איסור מיהו צריכים אנו לטעם הראשון כו'. כצ"ל. או דכצ"ל דא"ת דהוי קיום לכתוב רחמנא הקיום באותן שלא באו לכלל איסור ונילף שיקיים כו' ור"ל בק"ו. ובזה א"ש מש"כ אח"כ דהא רבנן כו' דהא לא אמרו ק"ו: