גמרא דבי ר"י תנא בין איש לאשתו כו' מכאן לנערה המאורסה כו'. גם מכאן סתירה למה שהבאתי בסנהדרין (נא ב) בשם חדושי הרא"ש ע"ש:
שם או ששמע והפר או ששמע ושתק ומת בו ביום כו'. כצ"ל. וכנראה מדברי הר"ן והמפרש וכ"ה לקמן (עב) וכ"ה הב"ח:
ר"ן ד"ה ולתנא דבר"י. ורבה ס"ל דתרתי ש"מ כו'. כצ"ל:
בא"ד וכ"ת כיון דתנא דבר"י כו' ארוס מפר בקודמין מנ"ל. לכאורה תימה דהא שם כתיב ונדריה עליה דמשמע נדריה שהיו עליה כבר כדכתב לעיל בד"ה ומיני'. ואולי כוונתו כיון דלתדבר"י עיקר קרא אתי לארוס שני איכא למימר דונדריה עליה היינו דוקא שנדרה בהיותה ארוסה לראשון. אבל מה שנדרה בעודנה פנויה תחת רשות אביה לבדו אין כח לארוס בהם כלל:
ר"ן ד"ה ורבה. כלומר קרא כו' דתני לי' מאי עביד ליה. כצ"ל:
ר"ן ד"ה לומר. וקשה לי לתדבר"י כו'. כצ"ל:
בא"ד וכי היכי דבעל אינו מפר כו' ה"נ אב כו' והכי איתא בספרי כו' וגרסינן נמי בירושלמי כו' שלא כדברי הרמב"ם כו'. ועי' בכ"מ. ואולי הרמב"ם מפרש הא דספרי והירושלמי דוקא בארוסה וכתדבר"י דמוקי להאי קרא דבין איש לאשתו כו' בארוסה דכיון דהאב אין יכול להפר לבדו כי אם בשותפות הארוס. והוא אין בו כח להפר אלא בעינוי נפש ובדברים שבל"ב. ממילא גם האב כן. אבל בפנויה דהאב מפר לבדו לעולם מפר כל הנדרים וכלישנא דקרא דכתיב ביה כל נדריה כו' ועי' לח"מ:
ר"ן ד"ה ואי אמרת מיקלש כו'. א"נ כו' בקרבן קאמר כו' דלכ"ע ליכא קרבן בפחות מכשיעור. מה שהקשה בגה"ש דלענין קרבן שיעורו בפרוטה כו'. עמש"כ בפסחים (לג) בתד"ה אף בישוב דבריו בס"ד: