גמרא ח"א לא שנו כו' אבל נכסי בעל אבדה כו' דקא מהני ליה פרוטה דר"י. הפוסקים ל"פ כוותיה עי' לקמן בר"ן ובפסקי הרא"ש. ולכאורה נ"ל להביא ראיה לדבריהם מר"ה (כח) א"ר המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה ש"מ וכן עוד שם כיוצא בזה. ועי' שבועות (מד ב) תד"ה ור"י:
ר"ן ד"ה אפילו תימא. כדתניא בהזהב בני העיר ששלחו את שקליהם. כצ"ל. והיא משנה ברפ"ב דשקלים:
ר"ן ד"ה גזירה. וכמו שפרש"י ז"ל בפ' שני ד"ג דאי לותה ואכלה היא נפרעת מבעלה ובע"ח גובה ממנה. כ"נ דצ"ל. ופרש"י הוא שם במשנה על דברי חנן:
רא"ש ד"ה מהני ליה פרוטה דר"י. דאמר בפ' אלו מציאות כו'. כצ"ל. אבל גם שם ליתא לטעמא משום דלא קבעי למיתב כו' רק בהכונס (נו ב):
רא"ש ד"ה אחדא. דאי בשכר פשיטא. ק"ק מאי פשיטותא. הלא בזביני מציעי אסור במודר הנאה ללוקחו בשוה אע"ג דיכול ללוקחו במק"א. כש"כ באבדה דאולי אין שם אחר ואם לא יחזיר תאבד לגמרי: