גמרא א"ר ה"ה אפילו לא הלכה אסורה. בתור"ע לקמן ספ"ז העלה בצע"ג דהא כל אם כלאחר דמי וכמש"כ הר"ן לקמן (עט ב) בד"ה אילימא (וכ"מ להדיא בגיטין ע"ב במשנה ובגמרא ע"ש). ול"נ דהא אמר אביי (בגיטין שם) דאם שתי לשונות במשמע ע"ש. והיכא דמוכח דמעתה קאמר ה"ה כמו שאומר בפירוש מעכשיו וכדמוכח להדיא מרישא דמתניתין. וכ"כ הר"ן בשבועות פ"ג בסוגיא דשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. לכן גם בנידון שלפנינו דהרי חזינן דרוצה לקונסה שאם תלך לב"א שתאסר בהנאתו עד החג. ואם נאמר שלא כיון רק מאז שתלך לא יהיה הקנס שוה. דאם תלך מיד תאסר משך רב יותר מאשר תלך לאחר זמן. לכן אמדינן דעתיה דמעכשיו קאמר ויהיה המשך זמן הקנס שוה לעולם. ועי' בש"א סי' צ"ג דמחלק כה"ג בהא דקי"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי. דהיכא דמוכח אמרינן דכוונתו על להבא מעת דיתקיים התנאי:
ר"ן ד"ה אכל ה"ה בבל ילך. והוה מפרשינן לה לכולה ברייתא הכי כו'. כצ"ל:
ר"ן ד"ה והא מה"ת משעבד לה בסופו. מ"מ אי מתהני גופיה בהדי קיום מצוה כו'. כצ"ל:
רא"ש ד"ה אר"נ. אליבא כו'. לפנינו ל"ג ר"נ כלל:
רא"ש ד"ה והא מה"ת כו'. דבור זה הוא משובש וכ"נ להגיהו. משום דפשיטא ליה דאיירי באוסר התשמיש עליה בגופו דאמר לה קונם גופי שאני משמשך ומשום דכבר כו':