גמרא דבה"מ ואחרים נהגו כו' שנאמר לא יחל דברו. נראה דדריש דברו הנהגתו מלשון ידבר עמים (תהלים מז) וידבר עמים (שם יח) להרד"ק וש"מ שהוא ענין הנהגה. ובזה אתיא לנכון טפי מה שהוציא מכאן ר"י הכהן המובא בפסקי הרא"ש ובר"ן לקמן (פא ב):
ר"ן ד"ה הלכה אסורה. והמודר נמי ודאי עבר. (ההגהה שבגליון טעותא היא) דאע"ג כו' לא יחל הדבר קאמר. כן העתיק הב"י ססי' ר"כ. ול"נ דד"ז אם המודר עובר בבל יחל תליא בפלוגתא דתנאי בירושלמי פ"ה ה"ד דאיתא שם קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם כו' אית תנויי תני כו' נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו. והנה הא דא"מ נדרי עצמו ילפינן לקמן (פא ב) מן ל"י דברו. הרי דפליגי אם המודר הוא בכלל לי"ד או לא. והרמב"ם בחבורו פ"ז מה"נ הל"ט פי' כוונת הירושלמי שאסר על עצמו הנייתי בני העיר. והוא מוכרח לשיטתי' בכאן דהמודר א"ע בבל יחל ולכן באם אסר הנייתו על בה"ע ודאי הזקן שבהם יכול להפר. והנה ראיית הר"ן מהא דפ' אין בין המודר כבר דחה הלח"מ ברפ"ה מה"נ. ועל הראיה מנדה שהמודר לוקה לא מצא מענה. ולי י"ל דהתם הוא בהקדש כללי. דגם לבד בל יחל לקי הנהנה מן ההקדש כמש"כ בריש הל' מעילה. אך כעת ל"מ לא' מן המחברים שיאמר שהנהנה מהקדש ילקה גם משום בל יחל אף במקדיש עצמו:
בא"ד ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר כו' שהאחרים לוקין כו'. הלשון תמוה דהתם מוכח דלמ"ד דאחרים לוקין לא משבש להברייתא אלא כדקתני לאיסר ולבל יחל ע"ש:
רא"ש ד"ה הלך ה"ה בבל יחל. דכיון דקתני אכל ה"ה בבל ילך ממילא כו'. כצ"ל: