גמרא תני ר"י מנזקנא מנזחנא מפזחנא. כ"נ דצ"ל. דבכולהו הוו ג' אותיות כנויי השלשה (דאינון נזק נזח פזח בלי יו"ד הנחה) באמצען. ובראשן וסופן אותיות השימושיות:
שם אבע"ל מיפחזנא מאי מינחזנא מאי מינקזנא מאי. כ"נ דצ"ל. דהיינו בכולן בסירוס ב' אותיות האחרונות ובמאי דסיים פתח:
שם מהו אמר שמואל כו'. עמש"כ בזה בזבחים (נ) בס"ד:
ר"ן ד"ה וב"ה סברי. וקי"ל כריו"ח דאמר לשון אומות הן. ונראה דנ"מ לדינא הוא דלר"ל אסור לכתחלה להתפיס נדר בלשון קרבן ולריו"ח שרי:
ר"ן ד"ה תניא. דאילו אמר שבותה שקוקה כו'. כצ"ל:
ר"ן ד"ה לחולין. דאשכחן דכי גבי היתר כו'. כצ"ל:
בא"ד וכ"ת אלא אסור משום איסור קאמר כו' וה"ל כמתפיס בדבר האסור כו'. תימה דהא כתב בריש מכלתין דכשאומר דבר זה אסור עלי נקרא עיקר נדר אע"פ שלא התפיסו ומה לי אסור או לא מותר כיון דהאי תנא אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכן אפילו לפמש"כ בשבועות שהבאתי שם יד מיהא הוי אח"ז מצאתי להמל"מ בפ"א מהל' נדרים הי"ח שעמד בזה:
רא"ש ד"ה באחת מכל משמשי המזבח. הרי נדר זה בקרבן כאילו התפיס בקרבן וסתם נודר בקרבן מתפיס. כצ"ל בביתי"ן: