גמרא מי שחטאתו ושגגתו שוה כו'. לקמן (ח) הגי' שחטאו בשגגה וכן העתיק רש"י לקמן בס"פ בד"ה אלא א"ר אימא הכי (בסופו) וכ"ה לשונו לקמן ע"ב במשנה:
רש"י ד"ה ומביא אשם ודאי שאם הורו בשחייבין על זדונו כרת ושגגתו אשם. אינו מוצא בכל האשמות זדונו כרת זולת באשם תלוי ע"פ דוחק ובשפחה חרופה עמש"כ ביבמות (נה) בס"ד ומש"כ ועוד דבאשמות אין בהם דין שוגג כו' תמוה דאשם מעילות הוא דוקא בשוגג וכן אשם גזילות לר"ש ולרבנן חייב ג"כ על המזיד אבל בשוגג לכ"ע חייב וכן אשם נזיר ושפחה חרופה חיובן במזיד ובשוגג ועי' לשונו לקמן (ח) במשנה ואין אני מוצא אלא באשם גזילות באומר מותר דומיא דהוראת ב"ד דפטור עי' שבועות (לא ב) תד"ה ואין חייבין (בסופו) וזה הלשון וא"ח על שגגתה גרידתא איתא נמי בשה"פ:
רש"י ד"ה דכתיב דאינו חייב עד דהוי הכל בשגגת מעשה. הלשון לכאורה תמוה דיחיד חייב בהעלם דבר ג"כ דומיא דמשיח דהיינו באומר מותר כדאיתא בשבת (עב ב ושם) ושגגת מלאכה בשבת היינו דסבר שהיא מותרת וכ"מ להדיא לקמן (יו"ד) דחשיב חומר בנשיא על משוח מה שהוא חייב בשגגת מעשה וי"ל כיון דהוראה דידי' ולא כלום היא הוה כשגגת מעשה כדלקמן (בסה"ע) אבל א"כ אם הוא מופלא אינו חייב באומר מותר וזה לא שמענו:
ד"ה הורה והוא בעבודת כוכבים. נ"ל להגיה בדם (ובזה שוב לא נצטרך להגהת גה"ש בדבור הסמוך) כיון דהורה עם הצבור מפרש לקמן בחלב וחלב דוקא אבל י"ל דמילתא פסיקתא נקיט בתרוייהו עי' לקמן ע"ב בגמרא:
רש"י ד"ה נתכפר לו עם הצבור והא דקתני שאין ב"ד כו' ולא קתני שאין צבור כו' כר"מ כו'. לעיל בריש מכלתין ד"ה לעולם אין ב"ד חייבין כו' כלומר כו' בין למ"ד צבור מביאין כו' ונראה דכאן דיוקו ז"ל מדשביק התנא לשון צבור דאתחיל ביה ונקיט ב"ד ש"מ דוקא קאמר והתוי"ט לא ירד לזה ע"ש: