גמרא ת"ש יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור. כצ"ל כדלעיל:
במשנה או שהיה אחד מהן גר כו' נתין. לכאורה נתין היינו גר וי"ל דאשמעינן דאף באמו מישראל דכה"ג בגר כשר (עי' סוטה מא ב' תד"ה אותו היום) ושמעיה ואבטליון יוכיחו עי' פ"א דאבות מ"י ובתוי"ט שם מ"מ נתין פסול ומיירי בעבר ונשא ישראלית והרמב"ם בפי"ג מהלכות שגגות השמיט נתין:
שם או זקן שלא ראוי לבנים. משמע דהמשנה עצמה מפרשת שיעור זקן דהוא שאינו ראוי שוב להוליד אבל הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין הל"ג כ' זקן מופלג בשנים וע"ש בלח"מ וגירסתו נראה היתה שלא ראה בנים עי' בפירושו ובחבורו רפי"ג מהלכות שגגות וכ"ה הגי' במשניות ובהרע"ב ומפרש דאו קתני ועי' רש"י סד"ה או שלא היה מופלא אבל מלשון זה משמע דאף דעתה אין לו בנים אם ראה בנים בזמן עבר כשר ובסנהדרין (לו ב) הגי' ומי שאין לו בנים וכן העתיק הרמב"ם בחבורו שם וקשיין אהדדי:
במשנה (ב') שוגגין ועשו מזידין ה"א פטורין. לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות שגגות הל"ו וידעו הקהל שטעו כו' ק"ל הא ידיעתם לאו ידיעה היא כמש"כ בהלכה הקודמת דמצטרף לכל השוגגים על פיהם וצ"ל דמיירי שהיו בכלל רוב העושים איזה תלמידים שהגיעו להוראה ובלעדם לא הוי רובא ומה שהניח בתור"ע בצ"ע דהיאך החליט התנא לפוטרם אפי' מכשבה ושעירה הא מ"ל שחייבים כגון שידעו שדבר הזה אסור בלאו אבל לא ידעו הכרת ע"ש ולפמש"כ ל"ד במחכ"ת דממ"נ שאר העם פטורין דה"ל יחיד שעשה בהב"ד דפטור אפי' ידעו שטעו ואשר הגיעו להוראה בפשוט מ"ל שיהיו חייבים כגון שטעו במצוה לשמוע ד"ח וכדלעיל וציורו ג"כ לא מחוור דהא שגגת הכרת אשר בעבורה יתחייבו הוה ע"י הוראת ב"ד ויותר יש לחייב את הב"ד פר מלחייבם כשבה או שעירה ועי' במל"מ ברפי"ב שם דשקיל וטרי בכעין זה ולולי דברי הרמב"ם הנל"פ ועשו מזידין היינו שעשו אחר שכבר חזרו בהם הב"ד כמו שוגג ועשה מזיד דר"פ דלקמן: