במשנה בין שלא עשו ועשה פטור. מש"כ הרע"ב והן חייבין הוא שלא בדיוק דמשמע דקאי על מתניתין ביחיד שעשה ע"פ הוראתם וז"א דהב"ד לכ"ע א"ח עד שיעשו רוב הקהל ול"פ אלא על היחיד אם הוא חייב או לא וכוונתו הוא דלעולם אין המעשה תלויה בב"ד אלא אף שלא עשו בעצמם הוראתם לבד פוטרת את היחיד ומחייבת אותם בעצמם בעשיית רוב הקהל:
גמרא עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות מ"ט לפי שלא נגמרה הוראה. וכן הוא המסקנא דמותרים אתם לחוד לא מיקרי גמר הוראה ונ"ל דמכאן יצא לו לרבא בב"ק (ס"ד סח) דחייב אתה ליתן לו לא הוה גמ"ד עד שיאמרו לו צא תן לו ותמיהני על לשון הרמב"ם רפי"ג מהלכות שגגות שכ' וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו ד"ז מותר הוא ולא הורו לעם כו' ושמע השומע מהן בעת שגמרו שהדבר מותר והלך ועשה כפי מה ששמע כו' ע"ש דהא משמע דאפי' הורו לעם וא"ל בפירוש מותרים אתם עדיין אינו כלום עד שיאמרו מותרים אתם לעשות וכמו שבאר בעצמו שם:
רש"י ד"ה אמר רבא תרתי קתני כו' שוגג כגון שהורו ב"ד כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה ואית דאמרי דמשמע דבשוגג על פיהם כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה ר"ש בן יוסי לקמן בפ"ג מומר לאכול חלב כו'. כצ"ל וע"ש דמשמע דלמסקנא לא קאי הכי ועמש"כ שם בס"ד ישוב לדבריו:
רש"י ד"ה אר"פ והוא נמי הוי הדר כו'. כצ"ל בו':
תד"ה עד שיהא כולן בשגגה א' צ"ע אם רוב צבור כו' אי מחייב ב"ד. לכאורה יש לפשוט דבכה"ג פטורין הב"ד וגם הצבור אליבא דרב והוא מדאמר לקמן (דף ב) הא שוגג דומיא דמזיד חייב כו' תפשוט הא דבעי רמב"ח כו' ואם איתא דבכה"ג ב"ד חייבין לרב א"כ לא תפשוט לשום צד דלרב הב"ד חייבין ולריו"ח הצבור מביאין כאו"א כשבה או שעירה ולפמש"כ שם דועשו מזידין דמתניתין היינו תלמידים שראוין להוראה ע"ש והם בעצמם אינם רוב הקהל וכוותייהו שוגג דומיא דמזיד כל הצבור פטורים אליבא דרב וגם הב"ד כדרבא: