גמרא א"ק כו' מי שהן באין לידי עניות ועשירות כו'. ק"ל דדרשה זו לכאורה אינה מכרעת כ"כ למעוטי בהמה וכלים דהרי בעליהן באין לידי עניות ועשירות ומדוע לא דריש מן ואליו הוא נושא את נפשו דכתיב בתריה דדריש לקמן מ"מ עלה זה בכבש כו' ומסר א"ע למיתה דלא שייך בבהמה וכלים ולקמן אמרינן דריב"י אית ליה האי דרשה ורש"י אולי מפני זה נדחק לפרש שם דקאי על הד"א:
גמ' שם וחד להקדים עני לאביון כו'. משמע דעשיר ואביון אף דעשיר כסיף (ומה"ט עני קודם לאביון) מ"מ אביון קדים דל"ד לעני דצריך וכסיף דאל"ת כן נכתוב עשיר ואביון והוה ידעינן עני מק"ו ותמיהני עה"פ שהשמיטו דיני קדימה:
גמ' שם (בסה"ע) ואידך מואליו הוא נושא א"נ נפקא כו' ואידך ההוא מבע"ל כו'. לכאורה קשה כיון דלא ילפי שכיר שכיר איצטריכו תרוייהו ואולי דאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא וילפי מהדדי בלא גז"ש:
רש"י ד"ה אביון מעונה וד"ה אבל אביון. צ"ל הד"א ומש"כ דאביון הורגל לבושת הוא דוחק ולעד"נ משום דכבר בהיותו עשיר הורגל עם בע"ב לשאת ולתת עמהם לכן לא יבוש גם עתה מלדרוש שכרו מאתם משא"כ עני מעודו אינו מעיז פניו לדבר עם הבעה"ב ולבקש שכרו מאתו:
תד"ה מגרך. אבל בא"נ כו' דדריש גר זה ג"צ כו'. שם ליתא זה הלשון לפנינו אבל בתו"כ דריש כן להדיא ע"ש:
תד"ה ואי. לה"צ כו' הוה מוקמינן לה בעושק דמשתעי כו'. הא דל"ק דפשטיה קאי רעך על עושק המפורש דכן כתיב לא תעשוק את רעך עי' בזבחים (כד) פלוגתת רבנן ור"ש ור"א בנו בקרא דולקח כו' באצבעו ונתן: