אין להם שיעור. בפרק ראשית הגז (חולין דף קלז:) מפרש שאין להם שיעור מדאורייתא אבל מדרבנן פאה בששים כדקתני מתני' בסיפא אין פוחתין לפאה מששים:
והראיון. דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך (דברים ט״ז:ט״ז) והא דאין שיעור בראיית פנים בעזרה בלא קרבן דכל אימת דבעי עייל ומיתתזי ונפיק אבל בקרבן פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ"ק דחגיגה (ז.):
ירושלמי (פ"ק הל' א'). הפאה יש לה שיעור מלמטה ואין לה שיעור מלמעלה בכורים וראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן [אית תנא תני הפאה והבכורים וראיון אין להם שיעור לא למעלה ולא למטן] מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים מאן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשרו' עד שעה שישלים מאן דמר הפאה והבכורים והראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות. פירוש יש לה שיעור למטן כדקתני לקמן במתני' אין פוחתין לפאה מששים ואין לה שיעור למעלן שיכול להרבות בפאה מתחלתו כמו שירצה ויהיה עליו דין פאה להפטר מן המעשר ואפי' כל שדהו כדאמרי' בפ"ק דנדרים (דף ו:) מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים כלומר בין למר בין למר תנן ששים ומאי בינייהו ומשני למאן דאמר יש לה שיעור למטה אם נתן פחות מששים מה שנתן נתן דאין יכול לחזור ולזכות בו אע"ג דיש לה שיעור אבל לענין מעשר בין מה שנתן בין שחזר והוסיף הכל חייב במעשרות דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לששים ולמאן דאמר אין לה [שיעור למטן] מה שנתן תחלה פחות מששים כבר נפטר השדה בכך מן הפאה וכל מה שמוסיף אחר כן אין עליו תורת פאה וחייב במעשר ומתני' דקתני אחד מששים מדרבנן:
והבכורים. ובירושלמי (שם) אמרי' רבי בנימין בר לוי אמר ר' יצחק ור' אמי הוו יתיבין מקשוי למה לא תנינן תרומה עמהון אמר ר' אמי מפני המחלוקת כלומר שיש תרומות חלוקות זו מזו כגון תרומת מעשר דיש לה שיעור ואי הוי תני תרומה סתם דאין לה שיעור הוה משמע דאפי' תרומת מעשר אע"ג דהוי מצי למיתני ותרומה גדולה בפירוש כיון דלא מיתני ליה תרומה סתם לא תני לה ואין מחלוקת זה לשון פלוגתא דתנאי ודכוותה בב"מ בפ' שנים אוחזין(בבא מציעא דף ז:) מחלוקת כששנים אדוקים בתורף דלאו לשון פלוגתא הוא דאחלוקה קאי כדפי' שם בקונטרם ועוד הוה מצי לשנויי הכא כדמשני לקמן אמילי אחריני דלא תנינן במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתם מצוה ותרומה גדולה אדרבה אם היה מוסיף היתה עבירה שמערב טבל עם התרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל ועוד יש לפרש מפני המחלוקת כלומר שהיא חלוקה מן השאר כמו שיפרש אחרי כן א"ר יוסי קצירת שבולת הראשונה דומה למירוחו עד שלא קצר שבולת הראשונה לא נתחייבה (כל) שדהו פאה משקצר שבולת הראשונה נתחייבה כל שדהו פאה ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה ברם הכא עד שלא נתמרח הכרי לא נתחייב כריו בתרומה ביקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה דתנינן תמן האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום [עד שישייר מקצת] דתרומה וחלה כתיב בהו ראשית דמשמע ששיריה ניכרין כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קלו:) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) ואע"ג דבבכורים כתב בהו ראשית ותנן במסכת בכורים (פ"ב משנה ד') דאדם עושה כל שדהו בכורים בירושלמי בכורים (פ"ב הלכה ג') דריש לה בגמ' מדכתיב (יחזקאל מ״ד:ל׳)וראשית כל בכורי כל וא"ת וליתני ביקור חולים דאין לה שיעור כדאמרי' בנדרים בפ' אין בין המודר (נדרים דף לט:) וי"ל דהוי בכלל גמ"ח דאיירי בגמילות חסדים דגופו כדאמרי' בירושלמי (שם בגמ') הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לו שיעור כדאמרי' בפרק נערה בכתובות (דף נ.) באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ר' גמליאל בר אינוניא בעא קומי רבי מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולו אמר ליה בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר והא דלא תנא נמי כבוד אב ואם משום דאי בגופו בכלל גמילות חסדים הוא ואי בממונו למאן דאמר משל אב (קדושין דף לב. כל הענין) היינו בגופו אבל למאן דאמר משל בן קשה ושמא למטה יש לו שיעור אפי' מדאורייתא ויתכן לומר שלא בא לומר בירושלמי דלא מיתוקם גמ"ח דמתני' בממונו למאי דפרשינן דמתני' איירי מדאורייתא:
ירושלמי (שם). שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם לבנו חכמת יונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא (מן) יום ולא (מן) לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה מעתה אסור אדם ללמד את בנו אומנות כיון דכתיב והגית בו יומם ולילה והא תני ר' שמעון ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט) זו אומנות ובמנחות בפ' שתי הלחם (מנחות דף צט:) משמע דאסור אפי' למי שלמד כל התורה כולה גבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל ואיכא דשרי דאמרי' ופליגא דר' שמואל בר נחמני (שם) דאמר פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ועוד איכא למ"ד התם דאפי' לא קרא כי אם ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ובכל הספרים גרסי' התם דשאל בן דמא כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמת יונית ותימה הא קאי בארור כדאיתא בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סד:) גבי עובדא דמלכי בית חשמונאי הורקנוס וארסטובלוס ואי הוה גרסינן יונית ולא גרסי' חכמת יונית בההיא דבן דמא ובירושלמי הוה ניחא ומיהו מצי למימר דקרוב למלכות הוה כדאשכחן בפרק בתרא דסוטה (דף מט:) דשל רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יונית מפני שקרובים למלכות ותימה דהתם במנחות (דף סד:) משמע דבימי מלכי בית חשמונאי גזור ובסוטה (דף מט:) תניא בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית וטיטוס בשעת חורבן הוה ומלכי בית חשמונאי קדום טובא כדאיתא בפרק קמא דע"ז (דף ט.) וכי תימא מעיקרא ארור בעלמא ואיבעי למיקם בארור שרי הא אמרי' ארור בו קללה בו נידוי וצריך לומר דמעיקרא גזור ולא קבול מינייהו ולבסוף גזרו וקבול מינייהו. ובחרת בחיים זו אומנות בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) דרשינן לה מדכתיב והודעת להם זה בית חייהם:
ירושלמי (שם). ר' ברכיה בעי ולמה לא תנינן עפר סוטה ולמה לא תנינן אפר פרה ולמה לא תנינן רוק יבמה ולמה לא תנינן דם צפור של מצורע (א"ר יוסי) לא מיתניה במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה ואלו אע"פ שהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה פירוש הני ארבעה אמרי' בסוטה (דף טז:) דצריכי שיראו ואין להם שיעור דאפי' לא יראו אלא משהו דאם היה להם שיעור למטה [לא] הוה שייך למתנינהו אע"פ שאין להם שיעור למעלה דלישנא דאין להם שיעור משמע דאין להם שיעור כלל כדמוכח בחולין (דף קלז:) דפריך פאה בששים הא תנן אלו דברים שאין להם שיעור הפאה ומשני דאורייתא אין לה שיעור מדרבנן בששים והא דאמרי' בחגיגה (דף ז.) כסבורים אנו למימר דראיון אין לו שיעור למעלה אבל למטה יש לו שיעור עד שבא הושעיה ברבי ואמר אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה אבל חכמים אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף לפי דברי חכמים ולכסבורין לא איירי במתני' בשיעור דמי הקרבן דשיעורו דאורייתא למאן דאית ליה כדקאמר הכא בירושלמי דאמר ר' יוחנן מעה כסף ושתי כסף מה"ת אבל בראיית פנים בעזרה איירי דכל אימת דבעי עייל לריש לקיש בקרבן ולר' יוחנן בלא קרבן והגירסא הפוכה בירושלמי בטעות סופר:
אוכל מפירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת. בשבת (דף קכז.) מייתי לה וכולהו נפקא לן מקראי בסוף פ"ק דקדושין (דף מ.):
כבוד אב ואם. כל הענין מפורש כאן בירושלמי וגמרא שלנו בפ"ק דקדושין שם:
ירושלמי. דתני רשב"י גדול הוא כבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו נאמר (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך ונאמר (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך. כבודו למטה מכבודו. מהונך [ממה אתה מכבדו ממה שיחננך] מפריש לקט שכחה ופאה תרומה מעשר מעשר ראשון מעשר שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב שופר תפילין ציצית ומאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים אם יש לך אתה חייב בכל אלה [ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן] אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך ואפי' אתה מסבב על הפתחים פירוש לא שיסבב את הפתחים ליתן לאביו אלא שאם יתן לאביו מה שבידו יהא צריך לחזר על הפתחים בשביל עצמו ולפי שיטת הירושלמי משמע דמייתי לה סייעתא למאן דאמר משל בן ולמאן דאמר משל אב יש לדחות כדקא משני בפרק קמא דקדושין (דף לב.) נפקא מינה לביטול מלאכה שאם יבטל ממלאכתו בשביל אביו יהא צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו ואין לומר דמאן דאמר משל אב מודה דאי לית ליה לאב חייב הבן משל עצמו דא"כ כי פריך בפ"ק (דקדושין שם) כבד את ה' מהונך בחסרון כיס אף כבד את אביך בחסרון כיס לוקמה בדלית ליה לאב אלא ודאי למאן דאמר משל אב אי לית ליה לא הוי אלא כשאר עניים דעלמא:
וגמילות חסדים. בריש מפנין (שבת דף קכז.) חשיב ר' יוחנן ששה דברים הכנסת אורחים ביקור חולים עיון תפלה והשכמת בהמ"ד והמגדל את בניו לת"ת והדן את חבירו לכף זכות ומשני כולהו שייכי בגמילות חסדים ורש"י גריס הני נמי בהני שייכן דהכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה בכלל גמילות חסדים דכתיב גומל נפשו איש חסד ונפש היינו תפלה דכתיב גבי חנה ואשפוך את נפשי לפני ה' והשכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לכף זכות ואומר לא חטא לי בזאת אנוס הוא לטובה נתכוין יש שלום ביניהם ור' יוחנן לפרושי לן אתא דבכלל שלש דמתני' איתנהו להנך ששה ואיכא נמי כבוד אב ואם ור' יוחנן לא פליג עלה:
ותלמוד תורה כנגד כולם. בירושלמי מפרש לה:
ירושלמי. ר' ברכיה ור' חייא דכפר תחומין חד אמר אפי' כל העולם כולו אינו שוה אפי' לדבר אחד מה"ת וחד אמר אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר א' מה"ת ר" תנחומא א"ר אליעזר ור' יוסי בן זמרא חד אמר כהדין וחד אמר כהדין ר' אבא אבוי דר' אבא בר מרי בשם ר' אחא כתוב א' אומר וכל חפציך לא ישוו בה (משלי ג׳:ט״ו) וכתוב א' אומר כל חפצים לא ישוו בה (שם ח) חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות חפציך אלו דברי תורה דכתיב כי באלה חפצתי נאו ה' (ירמיהו ט׳:כ״ג):