קנסא הוא דקניס ר"ש. הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא ומתני' הכי קתני ושל ישראל אסור [בהנאה] שנאמר לא יראה לך כלומר דקנסינן ליה הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא אי מדאורייתא כגון שהשההו בביתו אי מדרבנן כשהפקידו אצל נכרי דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור כמו שכתבתי למעלה ומשום הכי לאחר הפסח אסור [וכך אמרו בירושלמי הפקיד חמצו לאחר הפסח אסור]:
ודאמרי' קנסא הוא דקא קניס לאו לדידיה בלחוד דעביד איסורא הוא דקא קניס אלא אפילו לאחריני נמי אסור וראיה לדבר מדאמרי' פ"ק דחולין (דף ד.) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין כר' שמעון וטעמא דמחליפין הא לאו הכי אסור וש"מ דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לכ"ע אסור:
וכי קניס רבי שמעון בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס. פירוש בין שנתערב קודם הפסח או לאחר הפסח אלא שאם נתערב בפסח או קודם הפסח בענין שעוברין עליו בבל יראה ובל ימצא אסור לאחר הפסח, וזהו כזית בכדי אכילת פרס כמו שיתבאר בפ' אלו עוברין בס"ד ואפשר שאם נתערב אחר הפסח אפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס מותר ובלבד שירבה עליו ההיתר מידי דהוה אתרומת (בכורות דף כז.) חוצה לארץ שמבטלין אותה ברוב דאיסורא דחמץ אחר הפסח אינו אלא משום קנסא בעלמא ודיים שינהגו בו כקל שבאיסורים שהוא מדבריהם:
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. כלומר בין שנתערב במינו בין שלא במינו והאי בזמנו דקאמר רבא היינו משש שעות ולמעלה עד לאחר הפסח דליכא למימר דבזמנו לא מיקרי אלא בתוך הפסח אבל לפני הפסח ולאחר הפסח שלא בזמנו מיקרי דהיכי לימא רבא שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דהא בגמרא מוכח (דף כח:) דר"ש מודה נמי דמשש שעות ולמעלה מיתסר באכילה כיון דאמר רחמנא תשביתו וכיון דמיתסר אי אפשר שלא יאסור בנותן טעם הילכך על כרחין מו' שעות ולמעלה עד לאחר הפסח בזמנו מיקרי:
ומדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ במשהו. זהו לשונו של הרב אלפסי ז"ל ואחרים חולקין עליו דרב דאמר הכי בגמ' היינו משום דס"ל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו וגזר שלא במינן אטו במינן כדאיתא בגמרא (דף כט:) אבל לדידן דקי"ל דכל איסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם כי קאמר רבא אסור מסתמא בנותן טעם קאמר וזהו דעת רת"ם והר"ז ז"ל ואחרים אמרו דרבא מדקאמר אסור סתמא במשהו קאמר כרב ולא מטעמיה דרב ס"ל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ורבא ס"ל דבין במינן בין שלא במינן בנותן טעם וכדכתיבנא אלא בחמץ אוסר במשהו מפני דהוה ליה דבר שיש לו מתירין שהוא מותר לאחר הפסח כיון דקי"ל כר"ש דאע"ג דר"ש אסר ליה לאחר הפסח מדרבנן משוס קנסא מ"מ מודה הוא דע"י תערובות שרי ונמצא שתערובת זה דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו ואע"ג דשלא במינו בנותן טעם כמו שכתבתי במסכת נדרים (ד' נב. ד"ה וקשי') בס"ד רבא גזר שלא במינו אטו מינו הילכך רבא פסיק הלכתא כותיה דרב בזמנו ולאו מטעמיה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות שאיסורו של חמץ שאוסר בכל שהוא טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות:
ואני חוכך בטעם זה דאם איתא דרבא כי אמר אסור לאו מטעמיהו דאמוראי קמאי קאמר לא הוה ליה למסתמיה למילתיה ועוד דמאי דאמר דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל משמע ודאי מדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוי היכי מחמרי' טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס"ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין ואע"פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דמדאורייתא לר"ש דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו ר"ש משוס קנסא לא בא להקל עליו [אלא להחמיר עליו] לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטיל מדאוריי' יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן הוא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו הילכך אפשר האי אסור דקאמר רבא בנותן טעם וכדברי ר"ת ז"ל אלא שיש נוסחאות שגורסי' בפי' אסור במשהו כרב אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שאינו מעיקר הגמרא ויש עוד לדקדק בזה וכתבתיו בחדושין בס"ד:
אמר רב קדרות בפסח ישברו. דס"ל לרב דחמץ לאחר זמנו אסור כר' יהודה וא"ת בפ"ב דע"א (דף סח.) גבי עכברא דנפל בשיכרא דאסריה רב לההוא שינרא מספקא לן אי סבר רב נותן טעם לפגם אסור ואי סבירא ליה דמותר ומשום הכי אסריה דעכברא בשיכרא אשבוחיה משבח והיכי מספקא לן תפשוט מדאמר רב קדרות בפסח ישברו דס"ל דנותן טעם לפגם אסור דקדירה שאינה בת יומא נותן טעם לפגם הוא. יש מי שתירץ דלא מצינן למיפשט מהכא משום דאפילו מאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר ה"מ באיסורים שהן אוסרים בנותן טעם אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכין בו אחר נתינת טעם אפילו נותן טעם לפגם אסור ולא נהירא לי דהא מאן דשרי נותן טעם לפגם מנבילה שאינה ראויה לגר גמיר לה (ע"ז דף סז:) דאינה קרויה נבילה וכיון דאפילו פגום בעינו אינו אסור היאך יאסור את תערובתו וכי תימא א"כ היכי אמרינן בפרק אלו עוברין (דף מה:) פת שנתעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומא' אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח והא כיון שנפסלה מלאכול לאדם אינה ראויה לגר ואינה קרויה נבילה אלא משמע מהכא דחמץ בפסח אפילו פגום אסור לאו ראיה היא דלענין טומאת אוכלין היינו טעמא משום דטומאה חלה עד [שתפסל] לכלב כדאיתא בבכורות (דף כג:) ונשרפת עם הטמאה בפסח היינו טעמא מפני שהיא ראויה לשחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות כדאיתא התם פרק אלו עוברין (דף מה:) אבל ודאי כי היכי דנותן טעם (לפגם) שרי בשאר איסורין ה"נ שרי בחמץ בפסח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתיה אמאי לא פשטינן התם מיהא דרב דס"ל דנותן טעם לפגם אסור לאו קושיא הוא דאפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא ואע"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור את הקדרה אפ"ה לא הוה כדיעבד וראיה לדבר מדאמרינן פרק כל הבשר (דף קיא:) ההיא פינכא דאתמלח בה בישרא אתברה ר' אמי ואי כדיעבד למה ליה למתברה לשהייה עד למחר אלא ודאי פינכא וקדרה אע"ג דצריך לשברן לאו כדיעבד דמי ומ"ש רש"י ז"ל דרב סבירא ליה דנותן טעם לפגם אסור אינו מחוור: