אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כו': שם אונפלי שם כלי שנותנין בו הכספים והדינרים ואמרו ישבע בעל הבית שהיא שבועת התורה כמו שבארנו אמנם יתחייב זה כשהיו פירות צבורין ברשות הרבים וכל אחד משניהם טוען טענתו אבל כשהפירות ביד בעל הבית אינו חייב אלא שבועת היסת על העיקר הידוע המוציא מחבירו עליו הראיה: ואמרו ג"כ ישבע החנוני שהיא שבועת התורה אמנם יתחייב זה כשהיו פירות ג"כ צבורין ברה"ר ובעל הבית אומר בזה הדינר שנתתי לך לקחתים והחנוני אומר לו זה הדינר דמי הפירות שנתתי לך אבל אלה הפירות הצבורין לא מכרתים לך מעולם אלא אני הנחתים בכאן עד שאמכרם ואם היו הפירות בחנות המוכר אינו חייב כלום אלא שבועת היסת על העיקר המוציא מחברו עליו הראיה ואם אין שם ראיה הוא פטור וישבע שבועת היסת וזה שלא אמרנו באלה הפירות שהם ממון המוטל בספק לפי שבתביעה הראשונה הודה לו שהוא מכר לו ובתביעה השרה הודה המוכר הנה הודאתו במכר והיות הפירות חוץ לחנות חייב בעל הבית שישבע ויקבל הפירות והודאת הלוקח במקח וכפירת החנוני במכר חייב החנוני שישבע ויטול: ורבי יהודה חולק על ההלכה השנייה ואמר שעל שני הענינים בעל הבית נשבע כיון שהפירות צבורין ואינן ביד החנוני והם לבעל הבית יותר קרובים וזהו פירוש מאמרו כל שהפירות בידו והדין בשולחר ג"כ על הדרך שבארנו בחנוני והפירות באותן התנאין בעצמן אבל חזר אותם לענין שזכרו בש"ס והוא שיעלה על דעתנו שתנא קמא מודה לר' יהודה בשולחני כי אין דרכו להיות נותן איסר עד שנוטל את דינרו ולפיכך ישבע בעל הבית בשני הענינים ואילו משמיענו הדין בשולחני היינו אומרים שר' יהודה לא היה חולק אלא בשולחני שאינו נותן האיסרים עד שיקח הדינר אבל מוכר הפירות לחריצתו על המכר הוא נותן הפירות קודם שיקח הדמים ולפיכך מודה לחכמים שהחנוני נשבע והשמיענו שהן חולקין בשני הדינים ואין הלכה כר' יהודה בשני המאמרות: