כבר קדם ביאורנו שהכרים מעור והשקין מהשיער יעשו ממנו ומרצופין הן הכלים אשר ישימו בו הסחורות במדינות וצורתן מפורסמות ואמר שאלו הכלים אשר ישבו עליהן והן שלימים בלתי שנקבו הנה הוא כאילו נעשו מתחלת ענינם לשני דברים יחד להיותן מכלי קבול ולישב עליהן ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס. עוד זכר מין אחד מהכלים של עור שהן נעשין לקבול ונתן בה שיעור ואמר כי כאשר היה הכלי ממנו מחזיק כך הנה הוא ראוי למשכב ואפשר לישב עליו ולזה יהיה טמא מדרס אבל כל מה שהוא שלם ומקבל אולם אם נפחת הנה לא יטמא במדרס הזב והטעם בזה ששורש עשייתו אמנם הוא לקבול וקרא אותו לגדלו שהוא נאות למושב ולזה יהיה טמא מדרס וכאשר ניקב בטל העיקר וחזר שלא יקרא כלי קבול וג"כ הוסר מה שהשיגהו מטומאת מדרס לפי מה שהתבאר בפרק קודם זה הנה כבר התבאר כונת ההלכה ולא נשאר זולת ביאור השמות: קלוסטור. סל יתלה בראש הבהמה בו השעורים הניזון ממנו: ותורמיל. תרגום ילקוט והוא אשר ישים בו הרועה מזונותיו ויתלה אותו בצוארו: כריסית. שק קטן: והחמת. הנוד: ומזודה. הוא כלי של עור ישימו בו הולכי דרכים מזונותיהן ותרגום צידה זוודין: והרבצל. מזה המין ג"כ ואין הלכה כר' יהודה: