Radical Then, Radical Now, Part I; The Question, 1 Why Be Jewish?

לעתים יכול אתה לזהות את הרגע שבו שאלה מכרעת נשאלת בפעם הראשונה.

מסעי אל הזהות היהודית נפתח לפני חמש מאות שנה בספרד, במקום הקרוי קלעתאיוד, בחדר עבודתו של רב העיר, רבי יצחק בן משה עראמה. באותה עת כבר זכה הרב לפרסום רב בשל נאומיו, שהיו בבחינת פריצת דרך. אין מדובר בדרשות קצרות, אלא בהגיגים רחבי יריעה על הפילוסופיה היהודית, הממריאים מאיזו בעיה בפרשת השבוע ונוסקים אל גבהיו של עיון תיאולוגי.

באוויר תלויה אווירת נעילה, שכן השנה עומדת להגיע אל קצה. ראש השנה עומד בפתח. הנה הגענו לפרשת ניצבים (קרוב לסוף ספר דברים), שבה מחדש משה בסוף ימיו את ברית מעמד הר סיני עם בני הדור החדש, כארבעים שנה מאוחר יותר:

אתם נצבים היום כֻּלכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושֹׁטריכם, כל איש ישראל; טפכם נשיכם וגֵרך אשר בקרב מחניך, מחֹטב עציך עד שֹׁאב מימיך. לעָבְרךְ בברית ה' אלהיך ובאלתו, אשר ה' אלהיך כֹרת עִמך היום, למען הקים אֹתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך, וכאשר נשבע לאבֹתיך לאברהם ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנכי כֹרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת; כי את אשר ישנו פה עִמנו עֹמד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום.¹דברים כט:ט-יד.

המילים מוכרות, אלא שבמוחו צצה ועולה שאלה. טוב ויפה — על פי רוב כך דרכו לפתוח דרשה. אך בעודו תר אחר מענה, הוא מוצא עצמו שוקע יותר ויותר בְּבִיצה טובענית של אבדן עצות. רעד אוחז בו בהבינו כי אין מדובר בשאלה רגילה, שהרי היא מאיימת על כל יצירת חייו, ולאמיתו של דבר — על עצם זהותו. בסופו של דבר הוא מוצא תשובה ונושא את דרשתו. אלא שהשאלה נותרת בעינה.²יצחק עראמה, עקידת יצחק, שער צט (ירושלים: מפעלי ספרים ליצוא, תשמ"ד), כרך ה, דף קג ע"ב-קט ע"א.

וזו הייתה השאלה, כפי שניסח אותה הרב עראמה: משה הכריז שהוא כורת ברית לא רק עם הנוכחים במקום, אלא גם עם אלה שנעדרו ממנו. לאילו נעדרים התכוון משה? ברי שלא התכוון לבני–האומה באותה תקופה. שהרי כולם היו שם, כפי שמבהיר הטקסט הבהר היטב. ברור גם שלא התכוון לבני הדור הקודם, שהרי הללו קיבלו את הברית במעמד הר סיני. כוונתו הייתה לדורות הבאים, כפי שמבאר רש"י: "ואף עם דורות העתידים להיות".³רש"י לדברים כט:יד.

מכאן החשיבות המכרעת שנודעת לטקסט הזה. מדובר בעצם המסד של הגורל היהודי, קרי האלמותיות הקולקטיבית של כנסת ישראל. הברית תהיה נצחית. היא תחייב את כל הדורות העתידיים. יהודים ייוולדו אל תוך התחייבויותיה. כל אחד ואחד, כמאמר המשפט התלמודי, מושבע ועומד מהר סיני.⁴בבלי יומא עג ע"ב; בבלי נדרים ח ע"א; בבלי שבועות כא ע"ב, כב ע"ב, כה ע"א. אין כל צורך בהסכמה או באישור. למעט גרי צדק, יהודים אינם נעשים יהודים. הם יהודים מלידה. זהות יהודית, אם כן, איננה אמונה בלבד, אלא גם גורל. אין זו זהות שאנו נוטלים על עצמנו, אלא זהות שאנו נולדים לתוכה. ברוח זו יש להבין את הכתוב כפי שהמסורת היהודית, ובכללה עראמה עצמו, פירשה אותו מאז ומתמיד.

ואף על פי כן, הייתה זו הפעם הראשונה שעראמה גילה פרצה במבנה הלוגי של הברית. תנאי מוקדם להתחייבות הוא הסכמה. אני מחויב בהבטחות שאני נותן, אך איני מחויב בהבטחות זולתי, אלא אם כן אני נותן את הסכמתי. יש כלל בהלכה הקובע ש"זכין לאדם שלא בפניו", כלומר, יכול אדם "לכפות" טובת הנאה על זולתו ללא ידיעתו. מאחר שהוא מפיק מכך תועלת, יכולים אנו להניח כאילו נתן לכך את הסכמתו. באורח דומה, אין אדם יכול לכפות התחייבות על זולתו ללא ידיעתו, שהרי אין סיבה להניח שהלה יסכים לקבלה.⁵בבלי בבא מציעא יב ע"א; בבלי חולין פג ע"א. מסיבה זו אין ילדים יורשים את חובות הוריהם, אלא אם רכושם שועבד במפורש למטרה זו.

אין ספק שיש תועלת בהיוולדות כיהודי, אך זהו גם מעמד תובעני ביותר. יהודי מחויב לקיים שש מאות ושלוש–עשרה מצוות. יהדותו כרוכה בהגבלות ובהתחייבויות שהיה פטור מהן אלמלא היה יהודי. לכן איננו יכולים לכפות את המעמד הזה על אדם בהעדרו — אלא אם נתן לכך הסכמה מפורשת. אבל זה בדיוק מה שעשה משה על גדות הירדן: הוא ביקש מבני ישראל לחייב את צאצאיהם, שטרם נולדו, לקיים את הברית. פירוש הדבר הוא להטיל עליהם התחייבויות בהעדרם, ללא הסכמתם. היעלה על הדעת שדור אחד יחייב את הבא אחריו? כיצד יכולים ילדים להיוולד אל תוך סדרה של חובות שלא נתנו להן את הסכמתם? מבחינה מוסרית, איך תיתכן נצחיותה של הברית?

הרב הכיר את התשובה המסורתית לשאלה, שמקורה בפרשנות רבנית קדומה.⁶שיר השירים רבה א, ד; בבלי שבועות לט ע"א. תשובה זו גורסת שנשמותיהם של כל הדורות העתידיים של היהודים נכחו במעמד הר סיני. הם שמעו את קול אלוהים. הם היו עדים להתגלות והביעו את הסכמתם. אך לראשונה הבין עראמה כי תשובה זו לא תספיק.

כך ניסח את ספקותיו: אדם הוא שילוב של גוף ונפש; טול אחד מהם ואיבדת את שלמותו. בלי נשמה הגוף חסר חיים. בלי גוף, מרחפת הנשמה באוויר. אך השניים חווים את התורה בדרך שונה. לנשמה מצוות האל היא תענוג, ואילו לגוף היא סדרה של אילוצים. כיצד, אם כן, מתיישבת הבעיה באמירה שהנשמות של בני הדורות העתידיים קיבלו את התורה? אכן, טבעי שהן תקבלנה אותה. לא הנשמה היא זו שעלולה להביע התנגדות, אלא הגוף. מכאן שאם הדורות לעתיד לא היו נוכחים פיזית במעמד הר סיני, איננו יכולים להתייחס להסכמתם כאל דבר מובן מאליו. הסוכן המוסרי — גוף ונשמה יחדיו — פשוט לא היה שם. הפתרון המיסטי אינו נותן מענה לשאלה המוסרית.

יצחק עראמה הציע לבסוף פתרון. אולם הסיבה שהחזירה אותי מאות שנים לאחור, לבקרו שוב בחדר עבודתו באותו ערב, היא שלמיטב ידיעתי, הייתה זו הפעם הראשונה ששאלה זו נשאלה במשך תקופה של יותר מאלף שנה. ביסודו של דבר העלה עראמה את השאלה המהותית מכל: מדוע אני יהודי? כיצד ייתכן שאהיה מחויב רק מתוקף העובדה שהוריי הם יהודים? כיצד ייתכן שאהיה מחויב מכוחה של ברית שנכרתה לפני זמן רב במדבר עם אבותיי הרחוקים? אף על פי שהספרות הענפה של היהדות הרבנית הקדומה והביניימית מעלה כמעט כל סוגיה שאפשר להעלות על הדעת, שאלה יחידה זו בולטת בהעדרה. עצם העובדה ששאלה מסוג זה מוצגת מעידה על משבר, משום שהיא מעמידה בסימן שאלה דבר מה שבכל תקופה אחרת היה מובן מאליו.

במשך מאות בשנים שימשה ספרד בית לתור הזהב של יהדות ימי הביניים. בצִלם של משטרים ליברליים יחסית עלו היהודים לגדולה בתחומי העסקים, המדעים והחיים הציבוריים. למומחיות שלהם בכספים, ברפואה ובדיפלומטיה היה ביקוש רב. היהודים ניהלו חיים רוחניים ותרבותיים עשירים. ההשכלה היהודית פרחה ושגשגה. יהדות ספרד נודעה בשל הישגיה בהלכה, במיסטיקה ובפילוסופיה. אבל יהודי ספרד היו מעורים גם בתרבות הרחבה יותר, והעשירו אותה בתחומי השירה, המדינאות, האסטרונומיה, הרפואה והקרטוגרפיה.

מעולם לא היו היהודים בטוחים לחלוטין. במהלך גלותם נעשו ניסיונות תקופתיים להמיר את דתם לנצרות. בשנת 1263 זומנה הקהילה היהודית לוויכוח פומבי. הדובר היהודי, שהיה הרמב"ן, הפריך בהצלחה את הטיעונים של יריבו, אך נדרש לשלם על כך. כעבור שנתיים הוא נשפט והוגלה. מאוחר יותר, בשנת 1391, אירעה התפרצות גועשת של רגשות אנטי–יהודיים. ברחבי ספרד התחוללו מהומות שבהן נשרפו בתי כנסת, נבזזו בתים ובתי עסק יהודיים ונהרגו יהודים רבים.

לראשונה המירו מספר ניכר של יהודים את דתם לנצרות. במאה השנים הבאות שטפו בזה אחר זה גלים של פעילות המרת דת, שהייתה מלווה בחקיקה אנטי–יהודית. ליהודים שניאותו להמיר את דתם הוצעה אזרחות שוות זכויות. אלה שנותרו יהודים תוחמו באזורים מיוחדים, אולצו ללבוש בגדים מזהים, סולקו מן החיים הציבוריים ונאסר עליהם לבוא במגע עם נוצרים. בסופו של דבר, בשנת 1492, גורשו אלה שנותרו עדיין יהודים.

המרות דת בכוח אירעו כבר בעבר, תחת שלטון נוצרי ומוסלמי כאחד, אך מעולם לא בהיקף מעין זה או בצורה בולטת כזאת. במאה האחת–עשרה תיאר יהודה הלוי בספרו, הכוזרי, את נאמנותו של יהודי מדוכא, אשר "בהוציאו מילה קלה מפיו" יכול לשים קץ לסבלו, בהצטרפו לאמונה של מדכאיו.⁷יהודה הלוי, הכוזרי, תרגם יהודה ב"ר שמואל אבן שמואל (תל אביב: דביר, תשל"ג), מאמר ראשון, סעיף קטו, עמ' מד. בימיו של יהודה הלוי מספר המומרים היה קטן, והוא יכול לדבר בגאווה על אודות ההתנגדות ההרואית של רוב היהודים, שבחרו לשמור על יהדותם ולסבול, במקום להפנות עורף לאמונתם מתוך שיקול תועלתני.

כעבור מאה שנים הייתה התמונה קודרת יותר. הקהילה היהודית בתימן פנתה לרמב"ם, הרב שאיש לא הגיע לשיעור קומתו בימי הביניים, כדי לשאול בעצתו נוכח איומיה של תנועה מוסלמית שיעית קיצונית למחות מעל פני האדמה יהודים שלא ימירו את דתם לאיסלאם. יהודים רבים אכן המירו את דתם. את המצב העגום החריפה העובדה שאחד המומרים — שמואל, בנו של הרב יהודה אבן עבאס — נשלח לעשות נפשות לאיסלאם בקרב היהודים. הקהילה היהודית הנרדפת והנבוכה פנתה בצר לה אל הרמב"ם, שהשיב לה ב–1172 במכתב ארוך שנודע בשם איגרת תימן.⁸רמב"ם, איגרת תימן, מוגה מתרגומו של רבי שמואל אבן–תיבון (בני ברק: קרלינסקי, תשנ"ג).

הוא ניחם את היהודים שלא המירו את דתם, באמרו כי "כל העניין זה ניסיון וזיקוק". למעשה, כך טען, אלה שהמירו את דתם אינם יהודים אמיתיים, שכן "וכבר הבטיח ה' יתעלה — ודי בהבטחתו — והודיענו שכל מי שעמד במעמד הר סיני מאמתים ומאמינים בנבואת משה רבנו ובכל מה שבא על ידו, הם ובניהם ובני בניהם לדורות עולם".⁹שם, עמ' טז. מאחר שכל הדורות העתידיים קיבלו על עצמם מחויבות בהר סיני, אלה שערקו לאמונה אחרת הוכיחו בעליל כי לא היו יהודים של ממש. הם לא היו צאצאיהם האמיתיים של אלה שנכחו במעמד הר סיני.

אם כן הלוי והרמב"ם ידעו על יהודים שעזבו את היהדות. אלה נקראו קונברסוס, או בעברית — אנוסים. אולם עד להמרות הדת ההמוניות בספרד של המאות הארבע–עשרה והחמש–עשרה לא גרמה התופעה משבר אמונה בקרב העם היהודי עצמו. בתקופה המדוברת עזבו יהודים רבים את דתם. הרבה מראנוס — זה היה הכינוי שהוצמד להם — המשיכו לקיים את מצוות היהדות בחשאי. אלה שמיאנו להשלים עם פשרה כזאת ראו את בני–עמם חיים בכבוד, בעוד הם עצמם נרדפים. וכך צצה ועלתה לראשונה השאלה: מדוע עליי להישאר יהודי? שאלה זו גררה שאלות נוספות: מדוע עובדת יהדותם האקראית של הוריי צריכה לחייב אותי להמשיך להיות יהודי? מדוע עליי לסבול בשל אמונתי?

יש בידינו ראיות לכך שהשאלות הללו ניקרו אף במוחותיהם של היהודים המאמינים ביותר. דון יצחק אברבנאל, שחי בימיו של הרב עראמה, היה היהודי המכובד ביותר בתקופתו. הוא שימש כשר האוצר של המלך אלפונסו ה–5 בפורטוגל, ונמנה עם אנשי חצרם של פרדיננד ואיזבלה בקסטיליה. אברבנאל היה גם תלמיד חכם דגול וכתב פירוש חשוב לתנ"ך, פירוש הנלמד עד עצם היום הזה. הוא שרד את גירוש ספרד ונמלט לנפולי, שם כתב פירוש להגדה של פסח. במהלך עבודתו זו הוא חושף את לבו בווידוי יוצא דופן. היו רגעים במהלך אותן שנים טרגיות שבהן, כותב אברבנאל, לא היה רחוק מן התחושה ש"כל הנביאים שניבאו על גאולתי ותשועתי כולם כוזבים... כיזב משה רבנו עליו השלום בייעודיו. כיזב ישעיהו בנחמותיו. כיזב ירמיה ויחזקאל בנבואותיהם. וכן שאר הנביאים כולם כל האדם כוזב. כי יבוא זמן עם הגאולה העתידה שתזכור האומה תדבר כל הדברים מתייאשים שהיו אומרים בזמן הגלות".¹⁰יצחק אברבנאל, זבח פסח, בתוך ראש אמנה (קונסטנטינופול, רש"ה), דף לה ע"ב. גם לנימת הייאוש הזאת אין תקדים במשך אלף שנה ויותר.

כאשר יהודים שואלים את השאלה "מדוע להיות יהודי?" אנו יודעים כי מדובר במשבר של ממש בחיים היהודיים. ידועים לי אך ורק ארבעה אירועים כאלה בהיסטוריה היהודית. המשבר הראשון אירע בעקבות חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. בהיותם בגלות בבבל, היהודים היו עלולים ללכת בדרכיהם של עשרת השבטים של הממלכה הצפונית, שהתבוללו ונעלמו מאה וחמישים שנה לפניהם. ספר יחזקאל מספר לנו על יהודים אשר "אֹמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות".¹¹יחזקאל כ:לב. במילים אחרות, היהודים הללו לא חפצו עוד להיות יהודים.

המשבר השני אירע לאחר חורבן בית המקדש השני ורדיפות אדריאנוס שבאו בעקבותיו. מאמר בתלמוד הבבלי קובע כי "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו".¹²בבלי בבא בתרא ס ע"ב. רוצה לומר, כה גדולים הם ייסורינו, שפשוט אל לנו להביא עוד יהודים לעולם. מאמר נוסף מאותה תקופה מעלה את השאלה הבאה: "עבד שמְכרו רבו ואשה שגרשה בעלה — כלום יש לזה על זה כלום?"¹³בבלי סנהדרין קה ע"א. כלומר: אלוהים הסגיר את עמו לידי הרומאים; אין הוא שולט עוד בגורלם. הוא הכזיב בכך שלא גונן עליהם מפני תבוסה ומפעולות ענישה אכזריות. אם כך, באיזו זכות הוא תובע מהם נאמנות? מדוע עליהם להמשיך להיות יהודים?

המשבר השלישי אירע, כפי שראינו לעיל, במאה החמש–עשרה בספרד. אז לראשונה המירו יהודים במספר גדול את דתם לדת אחרת. נראה שאלה שעשו זאת נהנו משגשוג. אלה שנותרו נאמנים לאמונתם סבלו מרדיפות מחריפות תדיר. איזה מענה יכלו לתת, לעת כזאת, רבנים כגון עראמה ואברבנאל למי ששאל "מדוע עלינו להיוותר יהודים?"

המשבר הרביעי מתרחש בתקופתנו. במשך שישים שנה היו יהודים ברחבי אירופה קרבנות של אנטישמיות מתגברת, שהגיעה לשיאה בטרגדיה מרעידת הספים של השואה. היכן היה אלוהים שעה שעלבו בעמו, השפילו אותו, תקפו אותו וביזו אותו, עד שניהלו נגדו לבסוף מצוד ורצחו מיליונים מבניו? אלי ויזל ניסח זאת בפשטות: "העם היהודי כרת ברית עם אלוהים, על פיה אנו מתחייבים לשמור על תורתו, ואילו הוא מקבל על עצמו אחריות לנוכחות ישראל בעולם... והנה, לראשונה בדברי הימים, הברית הזאת עצמה מופרת".¹⁴Elie Wiesel, “Jewish Values in the Post-Holocaust Future,” Judaism 16:3 (Summer 1967), p. 281. ויזל טעה בדבר אחד בלבד: לא הייתה זו הפעם הראשונה, כי אם הרביעית, שבה התנסה העם היהודי במשבר מעין זה.

מנקודת מבט יהודית, המשבר נחווה בתחושה כללית מקיפה שהברית בין ישראל לאלוהיו קרסה. אלוהים הבטיח שהעם היהודי ישרוד. ארבע פעמים בתוך ארבעת אלפים שנה נדמה היה כי הישרדות זו מוטלת בספק. הכיבוש הבבלי, הרדיפות הרומיות, גירוש ספרד והשואה יכלו להביא בנקל לקצו של העם היהודי. בשני המקרים הראשונים איבדו היהודים את ריבונותם. במקרה השלישי הם איבדו את תקוותם להתקיים בבטחה במקום כלשהו בגולה. ואילו באירוע הרביעי נספה שליש מן העם היהודי.

עם זאת, מה שמציק לנו כיום הוא שהמשבר הרביעי לא בא אל קצו עם שחרור מחנות המוות וסיומה של מלחמת העולם השנייה. המשבר הזה נמשך בלבוש חדש והוא טורד מנוחה. היום, ברוב קהילות הגולה, אחד מכל שני צעירים יהודים מחליט, למעשה, לא להמשיך את הסיפור היהודי באמצעות חיים יהודיים, נישואים עם צעיר או צעירה יהודים והבאת ילדים ונכדים יהודים לעולם. בזהות היהודית בעולם העכשווי חלה תמורה והיא הופכת מייעוד לבחירה, מעובדה מוּלדת למחויבות שהאדם מקבל על עצמו באורח מודע; וכפי שמתברר, מספר ניכר של צעירים יהודים אינו מוכן לקבל על עצמו מחויבות זו. עתידו של העם היהודי נתון שוב בסכנה, והפעם לאו דווקא על רקע רדיפה חיצונית. השאלה "מדוע להיות יהודי?" עולה שוב בצורה חדשה ונוקבת.

היהדות היא דת של המשכיות. לצורך עצם קיומה, היא תלויה בנכונותם של דורות רצופים להעביר את אמונתם ואת אורח חייהם אל ילדיהם, ובנאמנותם של הילדים למורשת עברם. זו הסיבה שבשלה נשאלת השאלה הזאת לעתים נדירות כל כך במרוצת ההיסטוריה היהודית, והסיבה לכך שנדרשנו להרחיק עד ספרד של המאה החמש–עשרה כדי למצוא לה תקדים. ברוב התקופות היהודים רואים את עצמם כעם נבחר, ולא כעם בוחר. זהותם הייתה מובנת מאליה, תכונה מוּלדת; עובדה, ולא החלטה. מה הייתה, אפוא, התשובה לשאלה ששאלו יהודים בעבר, "לשם מה צריכים אנו לדבוק ביהדותנו?"