מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח, כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, “He who rebukes a man (after me) will ultimately find favor; [more so] than he who flatters with his tongue.” (Proverbs 28,23)

שלמה המלך ע"ה היה מוכיח לכל בני העולם והיה מזהיר לכל מי שראוי להוכיח שיוכיח אחריו וימלא מקומו, וממנו יראו וכן יעשו, ומפני שהנוכח נטה לתולדות האדמה כשעשה דבר שהוצרך לתוכחת, לכך אמר מוכיח אדם ולא אמר מוכיח איש. וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות, ואלו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה ומה שיערב לזה ינזק בו זה, וכן אמרו ז"ל אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שמקבל תוכחות, אומר לו טול קיסם מבין שניך יאמר לו טול קורה מבין עיניך, וכל אחד ואחד יאמר למוכיח טליתי טהורה משלך. ולכך אין המוכיח מקובל ומרוצה לכלם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם, וכמו שאמרו רז"ל האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, יאמר, המוכיח הבא אחרי והאוחז דרכי כאשר ידבר המוכיח קשות אע"פ שאינו מוצא חן בעיני הנוכח ימצא חן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, כי דברי התוכחת כשהם קשים הם המביאין את האדם אל הצלחת הנפש שהוא מציאות החן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, ואם המוכיח יחליק לשון לנוכח ויודה על דבריו ומעשיו הרעים, הנה הוא מחזק את ידיו והנוכח אינו מוצא חן בזה כי יאבד את נפשו. וכן מצינו בישראל שהיו נוכחים מפי משה רבינו ע"ה והיו מעלין חן לפני הקב"ה לרוב תוכחותיו של משה שהיה מוכיחם תמיד בדברים קשים, כמו שמצינו במי מריבת קדש שאמר להם (במדבר כ) שמעו נא המורים, וכן בענין המן שאמר להם (שמות טז) ונחנו מה כי תלינו עלינו. Solomon was in the habit of rebuking everybody (through his writings) and he warned everybody who was fit to rebuke others to follow in his footsteps and to take his place. Seeing that the person who has been so rebuked had tended to relate to earth (rather than heaven) when he committed deeds which provoked the rebuke, Solomon uses the expression מוכיח אדם instead of מוכיח איש, i.e. that the rebuke was provoked through the rebuked person having identified too closely with אדמה.
It is well known that most rebukes are directed at the average person, the masses; the masses have different views, are not homogeneous. If they would all be of one mind and had similar outlooks they would be known as יחידים and not masses (common people). [I believe that our author distinguished between people who have a mind of their own whom he calls יחידים, individuals, i.e. people with a mind of their own, whereas he calls the people to whom we attribute a herd instinct המון עם, masses. Ed.]. Seeing that all these people do have minds of their own they do not easily accept rebukes seeing that what one person likes another dislikes. What is pleasing to one person is unacceptable to others. This is what prompted Rabbi Tarfon to say (in Erchin 16) “I am convinced that there is hardly a person nowadays willing to respond positively to rebukes. If one tells one person to remove the splinter in his own teeth the person told this would retort that the rebuker should first remove the wooden beams which blocked his own vision.” It was typical of the people of his time that if one pointed out that someone wore a soiled garment, he would respond that the rebuker’s garment was even dirtier. People like to be flattered and not to be criticized. This recalls a statement in Ketuvot 105 according to which the reason that young scholars enjoy more popularity than their senior colleagues is the fact that the former refrain from rebuking people’s religious misconduct.
Keeping all this in mind, Solomon said that, eventually, he who rebukes a man will find favor more so than the flatterer. Solomon was not unaware of the psychology of the people enduring rebukes; rather he spoke in terms of what is favored by G’d. He meant that the fact that people do not like to be rebuked is not decisive in the eyes of the Lord. He wanted to encourage people, especially leaders, who would live after him not to commit the error attributed to the young scholars in Ketuvot 105 by complimenting their parishioners rather than pointing out areas in which they should improve. Ultimately, only severe rebukes will have an effect on habitual sinners and save them from the results of their errors. G’d appreciates people who respond positively to rebukes; He accepts repentant sinners seeing that these people responded to rebukes and changed their ways. Ultimately, even the person who has been rebuked realizes that this is preferable to losing his life or even his soul by not being called to order and continuing in his wicked ways.
When Moses rebuked the Jewish people with harsh words, he found a favorable echo in the eyes of G’d. Moses invariably used tough language when rebuking the people as we know already from Kadesh (Numbers 20,10) when he called the people “rebellious.” Even as early as Exodus 16,7 Moses criticized the people for accusing Aaron and himself for leading them into the desert as if it had been Moses’ idea to do so.

ובמדרש מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, הוכיחן להביאם אחריו, לפיכך חן ימצא, שנאמר (שמות לג) כי מצאת חן בעיני, ממחליק לשון זה בלעם, שהחליק בלשונו לישראל בברכות שהרבה להם וגבה לבם ונפלו בשטים כ"ד אלף, ועל זה נאמר (משלי כז) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, כי כל מה שהיו ישראל מרבים לחטוא היה משה מרבה להוכיחם ומתפלל עליהם עד שהיו מתרצין אצל הקב"ה והיו מוצאין חן בעיניו. וכן מצינו עוד שהוכיחם בעבר הירדן ודבר אתם קשות והיה מגלגל להם בתוך דבריו קצת עבירות שעשאום כבר, והיה מזכיר להם בשמם המקומות שחטאו בהם להקב"ה, והם ערבות מואב בשטים ובים סוף ובמדבר פארן ומעשה העגל וכיוצא בהן, וזהו שכתוב. We are told in Devarim Rabbah 2 that when Solomon above spoke of the flatterers he referred especially to Bileam (who had flattered the Jewish people as opposed to himself) and pointing out that as a direct consequence of Bileam’s flattery the Israelites suffered 24,000 dead at Shittim. Solomon portrayed Moses as the opposite of Bileam when he encouraged leaders to rebuke people for their shortcomings. This is what prompted him to say in Proverbs 27,6: “wounds inflicted by a loved one are long lasting; the kisses of an enemy are profuse.” He meant that discipline administered by a well-meaning father is effective, whereas the compliments of someone who hates you evaporate into thin air. Moses would rebuke the people every time they sinned and would pray for them thus endearing them to their father in heaven for tolerating the rebukes. This is why now, a few weeks before leaving the people permanently, he recalls to them all the sins they had committed while under his care. Moses listed some of the names where the more fateful sins had been committed.

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב. במדבר, הוכיחן על מה שעשו במדבר שנאמר (תהילים ע״ח:מ׳) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון. בערבה, פירש רש"י בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף, בשביל מה שאמרו בים סוף (שמות י״ד:י״א) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מים סוף שנאמר (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו על ים בים סוף. בין פארן, על מה שעשו בפארן על ידי המרגלים. ובין תפל ולבן, הוכיחן על דברי תפלות שהוציאו על המן שהיה לבן שאמרו (במדבר כ״א:ה׳) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וחצרות, זהו מחלקותו של קרח ודבתה של מרים. ודי זהב, הוכיחן על העגל שעשו להם בשביל די זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב׳:י׳-י״א) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, עד כאן. אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב, “These are the words which Moses addressed to the whole of the people of Israel, on the east bank of the Jordan, in the desert, in the wilderness of Moav, opposite Suf, between Paran and Tafel; at Lavan, Chatzerot, and Dee Zahav.” The reason the Torah writes the word במדבר, is not to repeat that the people were in the desert, but to tell us that Moses rebuked the people for sins committed in the desert. Compare Psalms 78,40: “How often did they defy Him in the wilderness, did they grieve Him in the wasteland!” Concerning the expression בערבה, Rashi comments that the word is to be understood as בשביל הערבה, that on account of being in the wilderness they sinned at Baal Peor, Shittim, sins which occurred in the area described as ערבות מואב. The word מול סוף was meant as a reminder of the Israelites having said sarcastically at the ים סוף, the Sea of Reeds: “did you take us here to die because there was a shortage of burial places in Egypt?” The people again complained when moving away from the Sea of Reeds as we know from Psalms 106,7: “they rebelled at the sea, at the Sea of Reeds.” The words בין פארן is an oblique reference to the episode of the spies; the words ובין תפל ולבן are references to the complaints uttered against the manna (Numbers 21,5) and the word חצרות is a reference to what occurred when Korach and his supporters rebelled, as well as to the inappropriate comments made by Miriam against her brother Moses. The words די זהב are a reference to the sin of the golden calf, a sin which was possible because they had a surfeit of gold. Compare Hoseah 2,10 who attributes sin to excess material wealth, “I who lavished silver on her and gold, which they used for the Baal.”

ובאלה הדברים רבה דרשו ודי זהב, מהו ודי זהב, אמרו יכול הוא לברוא עולם בששה ימים ולפרוש אותו לארבע רוחותיו וליתן לנו עשרת הדברות, זהו וד"י זהב, עד כאן. הנה המלות הללו כלן תוכחותיו של משה בחטאות של ישראל כי אינם מקומות המדבר, כי כבר יצאו מן המדבר ונכנסו בערבות מואב, גם לא מצינו תפל ולבן ודי זהב בכלל המסעות, וא"כ הכל נאמר על עניני עבירות והכעסות שהכעיסוהו ישראל במדבר לשעבר, וזהו דעת אונקלוס שפירש ענין המלות כן, כי משה סתם דבריו ולכבודן של ישראל הזכירן ברמז. Midrash Devarim Rabbah (an edition by Lieberman, according to Rabbi Chavell) concerning the meaning of the words ודי זהב, says that the word ודי is an acrostic of the 6 days in which G’d created the world, the four directions of the globe, and the Ten Commandments. Moses meant that if the comments of the Israelites had been restricted to these three subjects they would not have been guilty of any misdemeanor, they would have been as pure as gold.
All the words mentioned in this verse, which appear as if relating to locations, are only allusions to occurrences as these places do not exist (are never mentioned by these names). At the time when Moses made the speeches which form a large part of the Book of Deuteronomy, the people had already left the desert and were encamped on the fringe of civilisation near the banks of the Jordan. It follows that these descriptions must refer to sins committed in the desert. This is the opinion of Onkelos who explains these names as being oblique references to where the Israelites sinned, i.e. Moses was concerned with the image of the people and did not want to sound too harsh.

ומפני שהספר הזה הוא החמישי והאחרון לכל חומשי התורה על כן רציתי להשכילך בכאן סדור חמשה חומשי התורה למה נתיחדו זה אחר זה בסדור הזה שהם מסודרים בתורה, ודבר ידוע שאע"פ שהספרים חמשה לענין מכוון ורמוז בספר בראשית, הכל קשר אחד ובנין אחד, ומה שפתח תחלה בספר בראשית מפני שחדוש העולם הוא שרש האמונה ומתוך אמונת החדוש תתבאר ההשגחה, ומתוך ההשגחה יתבאר עונש ושכר, ולפי שהענינים האלה הם עקרי התורה לכך נתיחד ספר בראשית בחדוש עולם ובהשגחה על האדם שנמסרו בידו מצות עשה ומצות לא תעשה ולענין השכר כשהניחוהו בגן עדן ובענין העונש כשגרש אותו משם, גם ספור המבול מופת גדול ועדות ברורה על החדוש ועל ההשגחה ועל העונש והשכר, כי נח הצדיק ובניו נמלטו לזכותם ובני הדור נאבדו לענשם. ואחר ספר בראשית נתיחד ואלה שמות, שבו ספור האבות אברהם יצחק ויעקב שהחזיקו באמונה והיו שרש היחוד, ועל כן נסמכה יחד בראשית ואלה שמות, כי אמונת החדוש תביא האדם לאמונת היחוד. ואחריו ספר ויקרא שהוא ספור הקרבנות, וידוע כי עיקר היחוד הם הקרבנות שהם קרוב הכחות זה בזה עד הסבה הראשונה יתעלה, כי הצדיק ע"י הקרבן מיחד לאותו המחדש יתעלה. ואחר ספר ויקרא נתיחד ספר במדבר סיני שבו הספור בענין ארץ ישראל, ונסמכה זה לזה לבאר כי אין הקרבנות כי אם בארץ ישראל, כי תיכף שקבלו ישראל התורה בסיני היו ראוים להכנס לארץ ולולא חטא המרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה. ואחר ספר במדבר סיני נתיחד הספר הזה שהוא אלה הדברים, ולפי שאין עיקר ישובן של ישראל בא"י בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כענין חדוש העולם והוא תכלית בריאת העולם, מעין ספר בראשית שפתח בו על דרך נעוץ סופן בתחלתן בכל קשור חמשה חומשי תורה זה אחר זה, כי החדוש סבת היחוד, והיחוד ע"י הקרבנות, והקרבנות אין עקרן אלא בא"י, וישראל אין להם שלמות בכל הזמנים כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות. Seeing that this Book is the fifth and last of the five Books of the Torah I want to explain to you the reason why the Torah has been divided into 5 separate Books and why the sequence is that which we find in front of us. You are aware already that although this fact has already been alluded to (Midrash on Genesis 1,3 on the words “let there be light”) these “Books” are essentially all closely tied to one another. The reason that the Torah commenced with the Book of Bereshit is that the record of the world coming into existence is a basic foundation of our faith. Without this knowledge the concept of G’d supervising and taking an interest in all life on earth would not exist and all of us would consider ourselves as being no more than “accidents” on earth. Once we have established that G’d the Creator takes an interest in what He has created, and especially in the human beings, it follows that there is such a thing as “reward and punishment.” Seeing that these concepts are critical to the Torah they have all become part of the Book of Genesis. The Book of Bereshit therefore had to include some basic commandments, else, the fact that a system of reward and punishment for obedience to the Creator exists could not be demonstrated. These commandments must include positive as well as negative commandments.
As far as the reward for observing the commandments is concerned, the expulsion of Adam from Gan Eden illustrates punishment on a personal level, whereas the deluge demonstrates punishment on a collective level. Noach’s being saved demonstrates reward on a personal level. The prediction of both this reward and punishment demonstrated to both the victims and the survivors that G’d must be Master of the universe, i.e. of nature, ergo its Creator. What befell the people concerned proved that He (unlike a painter who completes a painting) did not sit back and leave His universe to self-destruct but made sure that it would endure (even while allowing man free will). After conclusion of the Book of Bereshit, the second Book of the Torah commencing with the names of the sons of Yaakov is the corollary of the story of the patriarchs who imbued their descendants with this faith in G’d and His Justice.
Once a person possesses faith in the fact that G’d was the Creator, it is only a small step to believe that He is Unique, and the Only G’d. The second Book of the Torah which contains so many examples of the Uniqueness of the Creator, and His revealing Himself to the people of Israel is a natural sequence to the Book of Bereshit.
The Book Vayikra, the Book dealing with the sacrificial service, follows next seeing that the sacrifices represent the bringing closer together and unifying the various forces in this universe until they ultimately reach the Original Cause. The righteous person succeeds in unifying these apparently different and heterogeneous forces through his devotions. Once the unifying force of these sacrifices has been demonstrated the next Book is that of Bamidbar Sinai which contains the story of Eretz Yisrael. It is the logical corollary of the Book of Vayikra, to point out that the sacrificial legislation applies only to the land of Israel. As soon as the Israelites had received the Torah, and the legislation concerning the sacrifices, they were meant to proceed directly to the land of Israel. Had it not been for the sin committed by the spies (and the people who accepted their estimate of their situation), the people’s progress would not have been delayed for 40 years by their wandering in the desert. After the Book of Bamidbar has been concluded and the people’s unity with G’d had been restored we come to the fifth Book, אלה הדברים. Seeing that the principal residence of the Jewish people in Eretz Yisrael was not the period during which the two Temples stood, but commences only with the final redemption which is not followed by another period of exile, the Torah wanted to conclude with a Book in which the ultimate redemption is discussed or alluded to. This will be an event comparable to a renewal of the universe itself (compare author’s comments on Deut. 30,3). This event will represent the true purpose and culmination of the creation of the universe, i.e. essentially another Book of Bereshit.

ויש לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במלת אלה ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכל קשור אחד בוא"ו, אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו שאין מצותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו שאין לאגדו באגד שלהם, וכן ה"א שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המיסרת לישראל על שבע עבירות, ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה, לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות, ועל כן הזכיר להם מהעבירות שבע ואלו הן, תלונות המדבר, וחטא פעור, והמרתם על ים סוף, וחטא המרגלים, ודבת המן, ומחלקותו של קרח, ועון העגל. והנה תפל ולבן דבר אחד הם, ועל כן הם שבעה, על שם שכתוב (ויקרא כו) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. ועל הטעם הזה ינהוג משה להזכיר תמיד בספר הזה ה' אלהינו ה' אלהיך מה שלא תמצא כן בשאר הספרים הקודמים, והכוונה על מדת הדין, ואב לכלן (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ואמר אש אוכלה, כלומר ממה שראית בראש ההר, והבן זה. We need to understand still why this Book opens with the words אלה הדברים, [traditionally a term which separates from the foregoing. Ed.] instead of ואלה הדברים, just as the Book of Shemot had commenced with the words ואלה שמות in order to demonstrate that it was the logical continuation of the Book of Bereshit. The reason is that although the fifth Book is a continuation in the sequence of the five Books, it is at the same time something unique, just as the etrog, although part of the four species over which we recite benedictions on the festival of Tabernacles is in a class by itself and therefore not bound together with the other three plants, the lulav, the hadass and the aravah.
The second letter ה in the tetragrammaton, i.e. the name י-ה-ו-ה, although part of that name, is nonetheless not quite an integral part of the name which basically represents the attribute of Mercy, as this very letter ה at that point represents the element of Justice. We have explained many times that neither attribute ever appears in a pure form, i.e. the attribute of Justice is always accompanied by at least a small proportion of the attribute of Mercy, and vice versa, the attribute of Mercy is always accompanied by a small proportion of the attribute of Justice. The letter ה at the end of the tetragrammaton represents that portion of the attribute of Justice. It is described by Kabbalists as the “weak,” i.e. diluted form of the attribute of Justice. It is perceived as disciplining Israel for seven specific sins. In our case, the Book of Devarim, the fifth Book of the Torah, is better known as משנה תורה, “a second” version, repetition, of the Torah. This is why Moses commences with severe words of rebuke, recalling seven sins committed by the people under his stewardship of them. The seven sins are: the complaints in the desert, the sin of Baal Peor, the rebellion at the Sea of Reeds, the sin of the spies, the belittling of the heavenly food, the manna; the revolt of Korach, and the sin of the golden calf. “Tofel and Lavan,” are two references to the same sin. The seven sins are also alluded to in the Tochachah in Leviticus 26,18: “therefore I will punish you further seven ways for your sins.” Keeping this in mind, you will find that Moses, instead of speaking in the name of Hashem, as he did generally in the other Books, uses the attribute ה' אלו-הינו, i.e. a deliberate combination of the attribute of Mercy and the attribute of Justice when he refers to what G’d has commanded in this Book. The most pronounced example of this is Devarim 4,24: כי ה' אלו-היך אש אכלה הוא א-ל קנא, “for the Lord your G’d, He is a consuming fire, a jealous G’d.” This is a reminder of the manifestation of G’d’s Presence the people had experienced at Mount Sinai.