סיפור הפלטין, אחד מסיפוריו של ר' נחמן מברסלב, הינו סיפור עם ידוע, הנמצא אף בקובץ סיפורי אלף-לילה-ולילה, אלא שר' נחמן שינה את סיומו. כידוע, ר' נחמן חיבב סיפורים אלו, שאותם שמע מחסידיו, ונהג לעדכנם ולספרם בגרסה חדשה. וכך היא גרסתו לספור זה:
מעשה במלך אחד, שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וצוה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו ומחצה השני יהיה מוטל על השני לציירו. וקבע להם זמן, שעד אותו הזמן מחויבים הם לציירו. והלכו להם אלו השני אנשים. והלך אחד מהם ויגע וטרח מאד ולימד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב, עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו, בציור יפה ונפלא מאד, וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה בציורים נפלאים ונאים מאד. והשני לא שם אל לבו גזרת המלך ולא עסק בזה כלל, וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכין לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאוד. וזה השני התחיל להסתכל על עצמו מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק, ולא חש לגזרא דמלכא, והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות, כי בודאי באלו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד ללמוד לעצמו ולעשות אמנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם. ונתישב בדעתו, והלך והטיח כל חלקו במשיחת סמנין (שקורין פאקיסט [– זפת מבהיק]), ועשה פאקיסט שחור על כל חלקו. והפאקיסט היה כמו של אספקלריא ממש, שהיו יכולים להתראות בו כמו באספקלריא ממש. והלך ותלה וילון לפני חלקו, להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו. ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באלו הימים, וראה חלק הראשון, ושהוא מצויר בציורים נאים ונפלאים מאד, ומצוירים שם מחלקו ציפורים וכו' בדרכים נפלאים מאוד, וחלק השני היה תלוי בוילון חושך תחתיו, ואין רואים שם מאומה. ועמד השני ופרש את הוילון, והזריח השמש, ובאו והאירו כל הציורים הנפלאים כלם בחלקו, מחמת שהיה שם הפאקיסט, שהיה מאיר כמו אספקלריא, על כן כל הציפורים המצוירין בחלק הראשון ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו, וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה, שגם כל הכלים הנפלאים וכל הקרידנצן [– רהיטים] וכיוצא, שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני. והוטב הדבר לפני המלך וכו' (ויותר מזה אינני זוכר).1הערת ר' נתן תלמידו, מחבר הספר. מתוך: חיי מוהר"ן סי' צח.
חשיבותם של סיפורי המעשיות
ר' נחמן ראה בסיפורי המעשיות העממיים סיפורים שיש בהם רובד נסתר, אך טען שהללו השתבשו ולכן יש לתקנם ולספרם כראוי.
בסיפורי המעשיות שהעולם מספרים, יש בהם נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאד. אך שנתקלקלו המעשיות כי חסר מהם הרבה, וגם נתבלבלו ואינם מספרים אותם כסדר, כי מה ששייך בתחילה מספרים בסוף וכן להיפך וכיוצא בזה. אבל באמת יש בהמעשיות שמספרים העולם, דברים נעלמים גבוהים מאד... וגם לפעמים סיפר מעשה מהמעשיות שמספרין העולם, אבל הוסיף בהם הרבה והחליף ותיקן הסדר...2מתוך הקדמת ר' נתן לספר ספורי מעשיות.
ולא עוד אלא שהוא סבר שהיצירה הספרותית הינה אקט מיסטי:
והבעש"ט זצוק"ל היה יכול ע"י סיפור מעשה ליחד יחודים. כשהיה רואה שנתקלקלו צנורות עליונים ולא היה באפשר לתקן אותם ע"י תפילה(!), היה מתקנם ומייחדם ע"י ספור מעשה.3שם.
שיפוץ הסיפור הינו שיפוץ מיסטי, תיקון העולמות העליונים! במקום אחר טען ר' נחמן שהקבלה הקדומה נלמדה באמצעות סיפורי מעשיות.
כך גם בסיפור הפלטין, שר' נחמן מתקן את סיומו. בסיום המקורי של הסיפור "מסדר" המלך את הגיבור. המלך חוזר על ה"תרגיל" של הגיבור, ומשלם את שכרו לא בכסף ממשי, אלא בכסף שמשתקף במראה, בבחינת "יכה יוסי את יוסי". ללא ספק סיום אלגנטי ושנון יותר מזה שמציע ר' נחמן. ר' נחמן משנה את הסיום: "והוטב הדבר בעיני המלך וכו'".
מדוע "מקלקל" ר' נחמן את הסיום? ובכלל, למה "טוב הדבר בעיני המלך", האם אין בכך עוול כלפי הראשון ש"יגע וטרח מאד"? מדוע מגיע לשני שכר? ר' נחמן מתעלם מהבעיה המוסרית שמעורר סיום הסיפור לפי גרסתו.
ר' נחמן מספר על ר' נחמן
עלינו לדעת, שבגלריית הדמויות שבסיפורי ר' נחמן, המלך איננו אלא מלך מלכי המלכים הקב"ה, והגיבור הבטלן, ככלל גיבוריו של ר' נחמן, איננו אלא ר' נחמן עצמו. כבר אמר מי שאמר, ר' נחמן לא מספר אלא על ר' נחמן, ואין ספק שגם סיפור זה מתאר את תודעתו העצמית של הרבי.
מדוע? ר' נחמן חש את עצמו כמוקיון, כחקיין של הרבי האמיתי, כתדמית של מה שהוא אמור להיות. הוא איננו מסוגל לצייר ציור ממשי, לתקן תיקונים אמיתיים, תיקוניו אינם אלא השתקפות של מה שהוא אינו.
אפשר להעיז יותר ולומר, ששני הגיבורים – הרציני והמוקיון, הינם ר' נחמן. ר' נחמן חי את מה שהינו במה שאינו. זאת, במונחים של סארטר, הכשל האנושי היסודי.4סארטר טען, שהאדם ממהותו אף פעם איננו היכן שהוא נמצא, תמיד מצויה תודעתו בחרג אל המקום שאיננו בו. לכן הוא חסר עצמיות. בכל אופן, ר' נחמן בדרכו הופך כשל זה לניצחון, באמצעות הבדיחה: הרי המלך מאשר זאת!
דיאלקטיקות מעין אלו שכיחות בתורותיו של ר' נחמן. באחת מהן (ליקוטי מוהר"ן קמא, ו) הוא מלמד שבעל התשובה חייב תמיד לעשות תשובה על תשובתו. תשובה שנייה זו מקורה בתובנה, שתשובתו הראשונה איננה "רצינית", אך לא במובן הדתי הרגיל של חוסר כנות, אלא מעצם הגדרתה כתשובה בעולם-הזה, כתשובה דתית רגילה. הוא חייב לעשות, אך בו זמנית לחייך על עשייתו. זאת היא דרכו להתגבר על השניות הסארטרית-עמלקית.
במקום אחר,5ליקוטי מוהר"ן קמא, סג. חוזר ר' נחמן לדיאלקטיקה זו באופן שונה. הנושא של תורה זו הוא הכנפיים שבאמצעותן מעופף הצדיק. הכנפיים הינם "בחינת מגלה טפח ומכסה טפח".
כי לפעמים הוא [הצדיק, היינו ר' נחמן] אצל העולם בחינת מגלה, שמגלה ומקרב עצמו אליהם. ולפעמים הוא בחינת מכסה... ולא די שמתרחק מהם ומתרומם מהם... אלא שנופלים עליו קושיות ותמיהות, עד שנתעקם ונתבלבל מוחם... על כן הוא צריך להתכסות ולהתלבש עצמו בדברים קטנים [– במעשי שטות].
מעוף הצדיק נוצר באמצעות הדיאלקטיקה של הכיסוי והגילוי. אלא ששם הפוזה הפוכה מזו שבסיפורנו. ר' נחמן ה"אמיתי" הינו ר' נחמן שלמעשה אי אפשר להכירו. הדרך לגלות את עצמו לחסידיו היא "להתכסות ולהתלבש עצמו בדברים קטנים", "עד שנתבלבל ונתעקם מוחם". רק באמצעות שבירת המוסכמות וניפוץ התדמית הרצינית והכבדה של הרבי, יכול ר' נחמן להמשיך ולעוף.
סיום הסיפור
נוכל לתאר לעצמנו שלושה סיומים אפשריים לסיפור. הראשון – המלך כועס ומעניש את הגיבור. השני – ההפוך, זה של ר' נחמן. והשלישי – שהוא למעשה המוצא של הדילמה הפנימית של הסיפור – הינו הסיום שבסיפורי אלף לילה ולילה, המלך משלם לגיבור בכסף פיקטיבי.
בחינה מדוקדקת יותר, תפסול את הסיום הראשון. המלך איננו יכול להעניש את הגיבור. שנינותו של הגיבור לא מאפשרת זאת. למעשה הגיבור טמן פח למלך באמצעות התרגיל שעולל לו, משום שאם המלך יכעס עליו ויעניש אותו, הוא יתגלה כחסר חוש הומור, כלא נדיב וכיוצא בזה. עליונותו של הגיבור על המלך שתופגן במקרה כזה איננה נסבלת, ולמעשה אין למלך מוצא, אלא לקבל את הבדיחה. הנמשל: הצדיק מנתב את הקב"ה למעגל קסמים, ובכך כופה את רצונו עליו.
בסיום המקורי, זה שבאלף לילה ולילה, מוצא המלך מפלט והופך את הקערה על פיה. הוא משתמש בשנינותו של הגיבור נגדו עצמו, ובכך מתגבר עליו. הכסף, שכרו של הגיבור, פיקטיבי בדיוק כמו העבודה שעבד. זאת נקמתו ה"מתוקה" של המלך, יוצא הוא וידו על העליונה.
ר' נחמן מתקן את הסיפור, המלך מוכן לקבל את הבדיחה, ולא עוד אלא שמקבל הוא אותה ברצון כאילו אמנם ביצע הגיבור את המשימה שהוטלה עליו. מדוע?
ברובד הראשון ניתן לומר, שהמלך מוכן לקבל גם את הבדיחה הטובה ואת תושייתו של הגיבור וכושר ההמצאה שלו, כתחליף לעבודה הרצינית. המטרה היא להַנות את המלך, וניתן לגרום לו נחת רוח באמצעות הבדיחה לא פחות מאשר באמצעות העבודה והעמל הרציניים, ו"מאי אולמיה האי מהאי?"
ברובד עמוק יותר – המתגלה מתוך ההקשר האישי, שהוא הסיפור האמיתי, הסיפור על ר' נחמן עצמו, על הצדיק והקב"ה: ממנו עולה בברור, שהמלך מעדיף את ר' נחמן לא רק על שום תושייתו המבודחת, אלא משום שבדחנות זו הינה מימוש גבוה יותר של האלוקי.
הצדיק נמצא במצוקה, חש הוא את הכזב הפנימי שבהווייתו. לעולם לא יוכל בעולם-הזה לממש את האמת האלוקית שהוא משתוקק אליה. אך יכולתו להפוך את מצוקתו לבדיחה, היא דווקא הביטוי לאינסופיות האלוקית, וגבוהה היא לאין שעור מכל ניסיון לצמצם את הפער ע"י עבודה רצינית. רוחניותו של העולם, אינסופיותו, באים לפיכך לכלל ביטוי דווקא בצדיק הפיקטיבי.
למעשה, הבדיחה היא וריאציה של "ביטול היש" החסידי המפורסם. הרי בסופו של דבר, אלוקים לא צריך את היש – שכלל איננו קיים לפי התפיסה החסידית, ולפיכך מעדיף אלוקים דווקא את הצדיק שעבודתו איננה בבחינת יש אלא מבליטה את העובדה שהיש איננו קיים, ע"י שעושה היא ממנו בדיחה. הביטוי המובהק לכך הינו הלגלוג שבהפיכת ציווי המלך לפארסה. המקדמה והתנאי לכך שלגלוג זה אמנם יהיה ביטול היש, ולא חילול הקודש חלילה, הינה תושייתו הבלתי נלאית והחתרנית של הצדיק. תושייה שהינה תוצאה של עוז רוח וגבורה, הבאה לכלל ביטוי ביכולתו להפוך את מצוקתו לבדיחה, ובכך להשתחרר מכבלי העולם.
למעשה ר' נחמן רואה במה שאיננו את מה שהינו. נכונותו לקבל זאת, היא היא ביטול היש. ללא ספק יש בדברים כאלו קריאת תיגר על תפיסה רצינית וכבדה של הדת. "ביטול היש" איננו משהו שקיים, אלא משהו שאיננו קיים, זאת היא "קלות בלתי נסבלת" (– בעיני החסידים), והבדיחה הינה ביטויה המובהק. כאן נמצא גם הפתרון של הבעיה המוסרית, איך מקבל הצייר הזייפן שכר כמו איש העמל המתייגע (והכוונה כמובן יגיעה בעבודת ד'): המאמץ הקליל של הראשון איננו פחות מאמץ, מבחינה פנימית, מאשר של השני, ויש בו לא פחות – ואף יותר – מידה של סיכון וכנות.
סיפור זה מצטרף לסדרה של סיפורים על העצמיות חסרת-העצמיות של ר' נחמן, כמו: סיפור האינדיק, מעשה מביטחון, המעשה במרגלית ועוד. המסר בכל אלה הוא שלילתה של עצמיות כגרעין קשה.6ידועה אמירתו של ר' נחמן (שבחי הר"ן, כה-כו) שאין מדרגתו של האדם תלויה כלל בשורש נשמתו, וכי עיקר ההבדל בין הרבי לחסיד איננו מבחינת איכותן הפנימית של נשמותיהם אלא במוכנות לעבוד קשה (א.צ.). את מקום חיפוש העצמיות החסידי הקלאסי ועבודת ביטול-היש המפרכת והמתסכלת תופסת הגישה של העצמיות כאין, ומכיוון שהיא איננה, היא ניתנת לעיצוב, אין לה משקל והיא איננה מהוה "נושא". בכך משתחרר החסיד מהתסבוכת חסרת המוצא שמעמידה התודעה בפני רצונו לבטל את ישותו.7בדרך החסידית הרגילה טמון פרדוקס, שכבר עמדו עליו אדמו"רי חב"ד: עבודת ביטול היש היא אולי העבודה היחידה שהמאמץ בה הוא הכשלתה, מכיוון שדווקא כשהאדם "עושה עניין" מביטול עצמו, הרי בכך הוא מתייחס לעצמו בכובד ראש, "יש לי מה לבטל", ובכך המאמץ עצמו גורם דווקא לניפוח ישותו. ר' נחמן פוטר אותנו מכל זה: אינך צריך לבטל את עצמיותך. פשוט אין לך עצמיות. ברגע שתבין את זה – והבנה זו באה ע"י כך שתהיה מסוגל לעשות מעצמך בדיחה – אז תגיע לאחדות עם הקב"ה. במקום אחר (חיי מוהר"ן קמ) הוא אומר כי הסיבה שהבעש"ט לא הצליח להגיע לארץ ישראל ולהשיג את מדרגותיה העצומות, כפי שהוא הצליח, היא בגלל שהוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לקטנות כפי שעשה ר"נ בדרכו לא"י, וכפי שמבואר בשבחי הר"ן (ט-יג), עיקר קטנות זו הייתה הורדה עצמית ע"י מילי דשטותא ובזיונות. (א.צ.)
ר' נתן כותב שאיננו זוכר את סיום הסיפור. יתכן אם כן, שגם לפי ר' נחמן, כמו באלף לילה ולילה, שולם לצדיק בכסף פיקטיבי, אלא שכסף זה הוא הוא הכסף האמיתי. על בדיחתו של הצדיק, עונה אלוקים בבדיחה משלו, אך לא כבסיפור המקורי, כעונש ותחרות של שנינות, אלא כמשחק של טוב לב.
גם אם ר' נחמן לא סיים כך, הרי ודאי שהתכוון לכך. בכל אופן, הרי מותר לנו לתקן גם את הסיום של ר' נחמן, ותהא זאת בדיחתי שלי.
הצחוק החבד"י ומסירות נפש
מלכתחילה היו בחב"ד, שחלקים נכבדים ממנה לבשו לאחרונה צביון של תנועה בעלת אידיאולוגיה מטפיסית קשוחה וקיבעונית, גם רגעים של צחוק. נצטט משפטים ספורים מתוך הספר תורה אור של אדמו"ר הזקן.
כי הנה יצחק הוא לשון צחוק ותענוג, והוא גילוי תענוג העליון לצדיקים לעתיד לבוא, כמו שכתוב "לויתן זה יצרת לשחק בו"... והענין כי "שמש ומגן ד' אלוקים". ששם אלוקים הוא המגן ונרתק על שם הוי"ה המהוה מאין ליש... וכמשל אור וזיו השמש המאיר דרך מסך ופרגוד... ומחמת נרתק ומגן זה נעשו הנבראים בחינת יש ודבר נפרד... ועל כן ירדה הנשמה למטה לעבוד ולתקן את בחינת החושך וההסתר... והוא ע"י ביטול היש לאין... והיינו ע"י מסירות נפש בתפילה וע"י תורה ומצוות. וזהו "צחוק עשה לי אלוקים", שעיקר הצחוק ותענוג העליון נמשך ע"י שם אלוקים, כמשל הצחוק שעושים השרים שהוא מדבר חדש, כמו מלחמת הארי עם חיה אחרת שמההתחדשות נמשך הצחוק והתענוג, כך בחינת ביטול היש...8יז, ב – יח, א, עיין שם.
בקצרה, לדברי אדמו"ר הזקן אין לבריאה ממשות אונטית לכשעצמה. שרויה היא בשורשה במקורה עליון, האינסוף ברוך הוא, ושם הוי"ה מחיה אותה תמיד. רק שם אלוקים מסתיר אמת אונטולוגית זו, והוא מקור ההסתר והבערות שבעטיים תופסים אנו את עצמנו כישות עצמאית. על הנברא מוטל התפקיד של השבת היש לאין, היינו השבת העולם למצבו המקורי שבו אין הסתר, החצנה וניכור כל שהם. אזי ישובו הבריאה והאדם שבתוכה להיות שרויים בפנימיות האלוקית הטהורה, החופשית והאין-סופית.
תהליך זה של התמוססות היש באין הוא מסירות הנפש בעבודת התורה ומצוות, שהרי בהתמוססות זו מוותר האדם על האגו האגוצנטרי שלו לטובת מודעות גבוהה ואין-סופית. הוא מת בכמיהתו לאלוקים. אך כמיהה זו הינה שורש הצחוק והתענוג (שיש בו ללא ספק יסוד ארוטי, וכפי שממשיך שם לדרוש על הפסוק "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", עיי"ש).
כמו באירוע קומי שבו מגלים אנו דבר המעמיד פנים רציניות או חשובות במלא אפסותו, כך גם ביטול היש מגלה את היש בפניו המגוחכות, כבדיחה. מכאן הצחוק, אך גם התענוג. לא נרחיב את הדיבור על התענוג המתלווה לצחוק, די אם נאמר שהצחוק מסומל דווקא בדמותו של יצחק, המתוארת בספרי קבלה כמסמלת דווקא את הפחד. יצחק הוא הנעקד על גבי המזבח כדי למות על פי הציווי האלוקי. יצחק – בעל הייסורים – הוא האדם הצוחק. מסירות-נפש ותענוג, תנטוס וארוס הולכים שלובי זרוע בנקודה זו של ביטול היש.