פרוטה עבה"ט מ"ש ע' סמ"ע כו' והוא מדברי הח"מ ס"ס זה שהביאו וע' בספר אבני מלואים סק"כ מ"ש ע"ז. ומ"ש הבה"ט ואין מקדשין לכתחלה במטבע והוא מדברי הב"ש כאן ולקמן סימן ל"א סק"ה ושם כ' זה בשם המרדכי ועיין בספר אבני מלואים סק"ב שכ' דבש"ס משמע דמקדשין במטבע ובמרדכי לא כ' זה אלא דרך עיון דצ"ע איך מקדשין במטבע נימא נמי דעתה אצורתה ועביד דבטלה אך כבר כתבו לחלק בין תורת כסף לתורת חליפין (ע' בפ"י ריש קידושין ובביאור הגר"א ז"ל ס"ס ל"ב) ובס' המקנה בק"א המציא טעם למ"ש ב"ש דאין מקדשין במטבע ע"ש אמנם מדברי הב"ש נראה שכיון לכך שכ' במרדכי גבי דעתה אצורתא ולפמ"ש גם המרדכי סובר דמקדשין במטבע עכ"ד ע"ש (ומ"ש הבה"ט סק"א ויקדש בימין דידיה וגם בימין הכלה ובאצבע כו' ע' בס' כרם שלמה בשו"ת שבסוף הספר סי' פ"ו שכ' דיש להקפיד שלא תהא חציצה בין הטבעת לאצבע ולכן אם הכלה מלובשת בבתי ידים צריכה להסיר מיד ימינה ע"ש):
או שוה פרוטה (בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בחידושי הרשב"א פרק כל הנשבעין מסתפק אם קידשה בכלי י"ל דא"צ שוה פרוטה כמו לענין שבועה בח"מ סימן פ"ח ס"ג עכ"ל ועיין בקצה"ח בח"מ שם סק"ג שהביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל ותמה עליו ובס' נה"מ שם יישב תמיהתו ע"ש וע"ל סימן ל"א ס"ג): ועב"ש שכ' וכ' בחידושי מהרי"ט אם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן שוה כסף בעל כרחך לא הוי נתינה הואיל שנתן שוה כסף ובעל כרחה וקשה הא כ' הרשב"א גו' ע"ש וע' בס' המקנה בק"א מ"ש בזה וסיים שם לכך נראה דבכל ענין הוי ספק מקודשת ע"ש וע' בספר אבני מלואים סק"ד מ"ש בזה. וע' עוד בספר יד המלך פ"ג מהל' אישות הלכה א' מענין זה:
לי בזה. עבה"ט מ"ש ואם אמר לה טלי קדושך מעג"ק ה"ז ס"ק: וע' בס' המקנה בק"א שדעתו דהוי ודאי קדושין והביא דבתשו' רש"ך סי' קנ"ב ובת' מהריב"ל כתבו ג"כ דדין זה כמו מחובר לקרקע דחד טעמא הוא ע"ש ועבס' גט מקושר בקו"א אות יו"ד שהאריך הרבה בדין זה ודעתו שם דבקדושי כסף אפילו אמר טלי מעל ג"ק שפיר מיקדשא אך בקידושי שטר יש להסתפק ע"ש (וע' בת' ח"ס סי' פ"ב שמצדד בנדון דידיה לבטל הקידושין מטעם כיון שכבר היה הטבעת בידה בתורת סבלונות וה"ל טלי קדושיך מעג"ק וכדעת מהרי"ל בת' סימן ע"ח הובא ג"כ בבה"ט סימן ל' סק"ח) דפשוט בעיניו דטלי מעג"ק אינה מקודשת דאיתקש הויה ליציאה. וכ' דלא שבקינן פשיטות מהרי"ל מפני ספיקא דגאונים אחרונים שלא ראו דבריו ואילו ראו הדרי בהו ולפע"ד דבלי ספק דמקדש בשטר מקשי' לשטר גירושין דפסול עליה כו' וממילא פסול נמי בכסף דאיתקש הויות להדדי כמבואר בפשיטות בכתובות ע"ד כו' אך מ"ש מהרי"ל שם לחלק בין מקדש בפקדון שבידה וכמ"ש גם הב"ש ר"ס ל' אין לו מובן ולפע"ד לבאר עפמ"ש תוס' ב"מ ו' ע"א ד"ה הקדישה כו' וא"כ ה"נ בתחלה כשכפקיד בידה היה ידה יד המפקיד וכשמקדשה סילק כחו ממנה ונעשית ידה יד עצמה וה"ל כמוסר מידו לידה וכן מוכח בגט גופיה ס"פ המביא תניין כו' ואפילו נימא המפקיד גט ביד אשתו ושוב אמר התגרשי הוי טלי גיטך מעג"ק י"ל היינו במפקיד גט שהוא שטר דאימעט מדין שומרים ולא נעשה ידה כידו אלא דאם היא שליח נעשה ידה כיד המשלח כו' אבל בקידושי כסף מהני פקדון שלו דיד שומר כיד בעה"ב וכשמסלק ידו מקודשת כו' ולפ"ז בנ"ד שהיה שלה בתורת סבלונות לא נעשית שומר ואפי' באתרא דהדרי במיתה וגירושין מ"מ באחרות אינה מתחייבת וא"כ כיון דלא נעשית ידה כידו מעולם כשמקדשה הוי טלי מעג"ק אלא דצ"ע בזה מדברי הרא"ש בההוא דקדיש בציפתא דאסא קידושין י"ב כו' ואפשר לחלק בין ממון לחפץ דבממון סגי במחילה כו' ומ"מ אע"ג שאנו מדמין לא נעביד עובדא להתיר על היתר זה לחוד אלא מיהא חזי לאצטרופי כו' עכ"ד ע"ש עוד בסי' ק"א מזה וע"ל סקי"ב): ומ"ש עוד הבה"ט מנהגינו עכשיו כו' ע' בס' המקנה בק"א לקמן סעיף ה' שכ' דמשמע מלישנא דשמואל (בש"ס דף ה' ע"ב) דאצ"ל מקודשת לי בכסף זה ומה שנוהגים לומר בטבעת זו הוא לרווחא דמלתא ואפי' בשטר קדושין משמע בסוגיא דף ט' דא"צ שיכתוב בו הרי את מקודשת בשטר זה ע"ש. (גם בת' ח"ס ס"ס ק"ז כ' דאצ"ל בחפץ זה ודעת מהר"ר נתן בהגמ"ר שלהי גיטין דצ"ל בחפץ זה דעת יחיד הוא כו' ע"ש ושם בס"ס פ"ה הביא בת' רמ"א כ' בנותן לה כלי ואומר בטבעת זו מקודשת ובת' שב יעקב כתב עליו דהיינו אם שניהם רוצים בקידושין אבל היכא שאומרים שכונתם היה להיתול ואמר טבעת על חפץ הוה מעשה מוכיח על דברים שבלב דהכל היתול ושחוק ע"ש ועמש"ל סימן ל"א סק"ז):
שהיא תבין. ע' בת' נו"ב סימן נ"ט שכ' דנראה לו מ"ש הש"ע ובלבד שהיא תבין כו' היינו שאם אומרת לא הבנתי נאמנת לחלוטין ואין כאן קידושין כלל וכדברי הח"מ שכתב שכן משמעות כל הפוסקים ודלא כב"ש סק"ה שכתב דהוי ס"ק דשמא משקרת דז"א דלמה לא נאמין לה כיון שאין כאן חזקת איסורא דרבא יש לה חזקת היתר המסייע לה בודאי נאמנת כו' ואולי כיון דלישנא ברירא הוא ריעא טענתה לומר שלא הבינה ע"ש ועמ"ש לקמן סי' מ"ב סק"ג:
על עסקי קידושין. כ' המל"מ פ"ג מה"א דין ז' וז"ל לא שנא היו מדברים על עסקי קדושין לעצמו ל"ש על עסקי קדושין לחבירו כגון דשוויא שליח ונתן לה קדושין ולא פירש דיו כ"כ מהרי"ט בתשו' ח"מ סי' י"ב יע"ש:
אם הבינה דבריו. ע' בס' אבני מלואים סק"ו שכ' משמע דאפי' אין העדים יודעים אם הבינה כל שהיא אומרת שהבינה הוי קדושי ודאי וקשה דהא הוי כמקדש בלא עדים ואפשר כיון דעיקר הקדושין מצד המקדש כמ"ש הר"ן בנדרים דף נ' כו' ולכן לא בעי' תרי סהדי אלא לגוף הקדושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה לא בעי עדים וסגי בהודאתה ואכתי צ"ע נזה עכ"ד ע"ש: וע' בס' טיב קדושין סק"י שעמד ג"כ ע"ז דהא הוה כמקדש בלא עדים וכתב וז"ל ואפשר דכאן איירי שאמרה באותו מעמד כששאלוה העדים שקיבלה לשם קדושין דאיגלאי מלתא שידעה בשעת נתינה אבל אחר זמן אפשר דבאמת כיון שיכולה לומר שלא הבינה הוה כמקדש בלא עדים אלא מיהו כיון שיש לספק מיד בשעת קדושין שמא הבינה אפשר דהוה ס"ק כו' מיהו באמרה אחר זמן שלא הבינה י"ל כיון דלא אתחזק מהימנינן לה לברר הספק כו' עכ"ל וע' בדבריו סי' נ"ח ס "ק מ"ד ג"כ מזה):
ה"א מיועדת כו'. עיין בס' המקנה בק"א ס"ו שכ' ונראה דבהני לישנא דמספק' להו להש"ס אפי' אם אמר שתי לשונות ביחד (ר"ל לשון הברור ולשון ספק) דאמר ה"א אשתי ועזרתי איכא למימר דהוי ספק קדושין לא מבעיא כשקידש בפרוטה אחת הוי כמו בתך וקרקעות בפרוטה ה"נ דאיכא לספוקי במלאכה הוי כמו לקדושין ומלאכה אלא אפי' כשמקדש בשתי פרוטות י"ל דדמי לקני את וחמור דלא מהני נתינת כסף למלאכה ותו דהיא לא נתכוונה למלאכה וגם לא נתרצה לקדושין אלא בכל הכסף עכ"ד:
ה"א נשואתי י"א שאינו כלום. עיין בס' המקנה בק"א שכ' דנראה דהיכא דהקדושין ונשואין באין כא' כגון שכנסה לביתו וקידשה כדאי' לקמן סי' ל"ג בהגה וכן לדעת המל"מ שכתבו לעיל (יובא לקמן סי' ס"א סק"א) דאם כנסה לחופה ואח"כ קידשה נעשה נשואה בשעת קדושין וכה"ג שייך שפיר לשון נשואתי יותר מארוסתי ושייך בזה שטרי נשואין (ר"ל דזה כוונת הש"ס קידושין דף ט' ע"ב שטרי נשואין אם כתב בשטר הרי את נשואתי עמש"ל סימן ל"ג עכ"ד):
א"ח למלות אלו. עיין בס' אבני מלואים סק"ח לענין שטר אם כתב בשטר קדושין הני לשונות ע"ש:
או מיוחדת. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין ז':
ואפי' נתן לה בשתיקה. עח"מ סק"ט דאף מהר"ם לא אמר אלא דהוי ס"ק וע"ש שחול' על דין זה. ועיין בס' המקנה בק"א שכ' לפרש דברי מהר"ם שהיה המעשה כמ"ש לקמן סי' כ"ט ס"ח הוא אומר ע"מ שאשלם לך מנה. והיא אומרת ע"מ שתשלים לי ק"ק והלך זה לביתו וזו לביתה ואח"כ תבעו זא"ז אם האשה תבעה יעשו כדברי האיש ואם האיש כו' ובזה יש להסתפק אם בכה"ג שנתרצית להתקד' אלא שנחלקו על הפסיקה כו' ובזה נסתלקו קושיות הט"ז מקדושין דף נ' וגם קושיית הח"מ מנתן הוא ואמרה היא עש"ה:
צריך ליטול הכסף. עב"ש בשם ט"ז שהקשה מלקמן סימן ל' בלא שמו הקידושין דצריך לחזור ולקדשה וא"צ לחזור וליטול הכסף ועיין בש' אבני מלואים סק"ט שכ' דלק"מ דשאני הכא דנתן לה בסתם אמרינן סתמא לשם מתנה ואע"ג דבלבו הי' לקדושין ה"ל דברים שבלב וא"כ דידה הוי הכסף מש"ה צריך לחזור וליטול אבל לקמן דבפירו' יהבי' לשם קדושין וא"כ לא קנאתו (וכן תירץ בביאור הגר"א ז"ל ס"ק כ"א ע"ש ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין ח' ובס' שעה"מ פ"א מהל' גירושין דין ט') והביא שכ"כ בתשובה מהרי"ט חאה"ע סימן מ"ג בתוס' ביאור ופלפל בדבריו וסיים ולדינא נראה דאפי' נימא דכל בסתמ' לאו לשם מתנה וכמ"ש בקצה"ח סי' שס"ג בשם הר"ן והרשב"א מ"מ פקדון נמי לא הוי אלא הלואה וכיון דניתן להוצאה אינה מקודשת עד שיחזור ויטול. ועיין בתשו' ח"ס סי' פ"ב שהאריך ג"כ בביאור דברי רשב"א אלו וכתב בסוף דנראה דגם הרשב"א ס"ל נתינה סתם יכול לחזור ולתובעו ולומר לפקדון נתתיו כמו שמוכח מל' הר"ן שלהי כתובת בשם רשב"א אך ס"ל כמהרי"ל סימן ע"ח דטלי קדושיך מע"ג קרקע אינה מקודשת דאקשי' הוי' ליציאה והא דיכול לקדש בפקדון שבידיה משום דהשומר ידו כיד המפקי' כו' (עמש"ל סק"ג) אבל הכא בנתן לה ולא א"ל דאיהי לא נעשית שומר שלו כי לא קיבל השמירה ולא אדעתא דהכי קיבלה דמצית למימר אנא למתנ' אכונית ונהי דצריכה להחזיר אבל אינה חייבת באחריות וממילא לא נעשית ידה כידו מעולם ושוב כשמקדש' ה"ל טלי מעג"ק מש"ה צריך לחזור וליטלו כמבואר כן בהדיא בגיטין ע"ח ודברי רשב"א ברורים בעזה"י עכ"ד ע"ש עוד בסימן ק"א שכתב ג"כ דבר זה בתוס' ביאור ומסיים שם על נדון דידיה דאם יתברר דמה שאמר ה"א מקודשת לי היה זמן רב אחר נתינה בואו ונסמוך על רשב"א דבנתן ולא אמר בעינן יחזור ויטול ועל מהרי"ל דה"ל טלי קדושין מעג"ק וכיון דליכא בנ"ד אלא מקדש בעד א' תשתרי בלא גט ואמנם אם לא הי' זמן יפה בין הנתינה לאמירה לא ניתן דברינו לשיעורין של תוכ"ד שהוא קצר מאד כו' ע"ש) . וע"ש עוד שתמה עמ"ש מהרי"ט שם דאפי' אם בתוך כ"ד אמר לה לקידושין ושתקה ליכא למיחש דדוקא גבי פקדון כו' דזה אינו דכיון שחוזר תכ"ד ואומר לשם קדושין תו לא הוי מתנה ואפי' הלואה נמי לא הוי וא"כ הוה לה למישדינהו כו' והביא שגם בס' המקנה בק"א כתב דאם נתן לה סתם ומיד תכ"ד אמר לה ה"א מקודשת לא אמרי' בזה תכ"ד כד"ד דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיכול לחזור בו תכ"ד כו' (ובס' המקנה שם מסיים בה לכך צריך ליזהר המשדר קדושין שיגמיר אמירתו קודם שנתן הטבעת בידה ע"ש) ותמה עליו דאשתמיטתי' דברי הש"ע בח"מ סימן קצ"ה ס"ז ע"ש גם בתשוב' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן צ"ז תמה עליו בזה ע"ש עוד ועמש"ל סימן ל"ח סק"ה: ועיין בס' טוב קדושין מ"ש בענין זה:
ולא אמר לי עיין בס' המקנה בק"א לענין קדושי שטר מ"ש:
אבל יש מחמירין. עבה"ט מ"ש אבל הריב"ש ורוב פוסקים כו'. וכ"פ כל אחרונים כו' הנה מ"ש וכ"פ כל אחרונים לאו דוקא הוא כי הב"ח פסק לחומרא למעשה וגם הב"ש אף שעיקר דעתו להקל מ"מ משמעות דבריו דלמעשה אין להקל אם לא היכא שיש עוד ריעותא או היכא דאינו אלא ספק קדושין כו' ע"ש. ועיין בתשוב' מהר"ם אלשקר ס"ס צ"ט שכ' וז"ל מיהו במלתא דלא אמר לי ודאי דשלא במקום עיגון למעשה הייתי חושש לדברי הרשב"א כו' אבל במקו' עיגון לא הייתי חושש וסומך על רוב הראשונים והאחרונים עכ"ל. ומ"ש ואם הי' שידוכין ביניהם פסק מהריב"ל כו' עיין בס' אבני מלואים סק"י שפלפל בזה וסיים מיהו לענין דינא נמי במשודכת כל שלא אמר לי כיון שאינו מוכיח מדבורו שהוא המקדש אינו דבור שלם לקידושין כלל עד שיאמר לי או שיאמר הריני נותן דה"ל כאומר בפירו' שהוא המקדש והוי כאומר לי מחמת אומדנא דלא שביק אינש מצוה דרמי עלי' ומדברי הרשד"ם סי' ג' משמע נמי דס"ל באומר הריני נותן ש"ד אלא דמטעם אחר אתי עלה משום יתור לשון כיון דחזינן שהוא הנותן ע"כ רוצה לומר שהוא מקדש לעצמו ע"ש: (ועיין בתשובת חתם סופר סי' פ' בעובדא באחד שקידש נערה לפני ג' עדים וכשאמר הרי את מקודשת אמר לו א' מהעדי' לו זאג ניכט והוא השיב דיר להכעיס זאגע איך לי כה הגידו ב' עדים ועד הג' הגיד שלא השיב להכעיס רק איך זאג יוא לי והנער והעדים אומרים שלא כיוונו לקדושין רק לשחוק והיתול גם אמר שהטבעת לא היה שלו רק איזה ימים מקודם חטפו מנערה אחרת וגם היא אמרה כן שחטפה מידה ע"מ להחזיר. והאריך שם דאין ממש בקדושין אלו כי לפי עדות ב' עדים היה הפסק בין הרי את מקודש' לבין אמרו לי שיעור שבעה תיבות ולפי עדות הג' שלא השיב רק ג' תיבות איך זאג יוא לי עכ"פ הוה בצירוף ששה תיבות בין מקודש' לתיבו' לי וזה פשוט ומבואר בכל הפוסקים דככל ענינים שנפסק ענין מחבירו יותר מתכ"ד אינו מצטרף זע"ז כו' ושיעור כ"ד הוא לכל האמור שיעור ד' תיבות ע' תי"ט רפ"ב דברכות ונימא נמי כחד שיטה דרפ"ד דנזיר דיש עוד זמן הפסק תיבה א' להתחיל דבורו ע' בש"מ שם ויהי' א"כ שיעור ההפסק כדי חמשה תיבות והכא הא הוה הפסק ששה או שבעה תיבות והו"ל לאחר כ"ד ואין תיבת לי מצטרף להרי את מקודשת כלל. ובאומר ה"א מקודשת ואינו אומר לי מבואר בש"ע דמעיקר הדין אין כאן בית מיחוש אלא דרמ"א כתב דיש מחמירין ולענ"ד אין כאן מחלוקת וכל הפוסקים הראשונים שוין דאין אשה מתקדשת בה"א מקודשת בלא לי כו' ואף תשו' רמב"ן ורשב"א דחיישי להחמיר היינו דוקא במי שאמר הריני נותן לך לקדושין כו' (עב"ש ס"ק ט"ז) וכן מבואר בתשו' הרב"י סי' ד' כולי ואף הב"ש דבעי לצרף עוד קולא אחר' הנה בנ"ד יש לצרף מה שהמקדש אומר שהטבעת לא היה שלו אלא חטפו מנערה אחת וגם היא אמרה כן שחטפ' מידה ע"מ להחזיר והגם דלכאורה עומד נגד זה חזקה מה שביד אדם הוא שלו ועוד אין אדם משים עצמו גזלן וחטפן ועוד אולי משום חומרא דא"א נימא סתם גזל יאוש בעלים עב"ש ר"ס כ"ח אך זה אינו כיון שהיה החטיפה לפי דבריהם בחה"מ בזמן שמחה אין כאן חטא כמ"ש תוס' בסוכה מ"ה ד"ה מיד ואמנם פשוט דלגזול ע"מ שלא להחזיר החפץ כיון שאינו דבר מאכל אסור אפי' בימי שמחה כו' וכיון דחטיפה עמ"ל ליכא איסורא וע"מ לגזול איכא איסורא א"כ הוא נאמן שחטף שלא ע"מ לגזול וליכא חשש יאוש כלל דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומצד חזקה מה שביד אדם הוא שלו ג"כ אין חשש כי בארתי בקונ' חזקות שלי שלא מצאתי מה"ת אלא ב' מיני חזקות א' חזקת מנהג כאשה שבנה מורכב על כתפה ונהגה בו מנהג אם לבן ונסקלין זע"ז כו' והב' דידענו בדבר א' שהיה כך אמרי' לעולם נשאר כך בחזקתו עד שיודע שנשתנה וילפי' פ"ק דחולין מויצא הכהן ומזה הענין הוא חזקת מרא קמא כו' אך חזקת מה שביד אדם הוא שלו אינו חזקה כלל רק ספיקו עצום כ"כ עד שאין אדם יכול להוציא ממנו אלא בראיה ברורה כו' וא"כ בנ"ד כיון שהטבעת הזה אינו בידו ואין ידוע לנו למי הוא ומכ"ש אם ידוע שהיה פ"א של הנערה פ' א"כ איכא נמי חזקת מרא קמא למה לא יהיה הבע"ד נאמן לומר של פלוני הוא כו' והאריך בזה ומסיים ולדעתי בזה די לאפוקי ידי דעת הב"ש לצרף עוד קולא להנ"ל והיה נ"ל בתחלת הרעיון דנערה זו שריא לעלמא בלא גט אך היות כי משמים עכבוני בכתיבת תשובת תשובה זו יותר מעשר שבועות כו' עד שאמרתי הלא דבר הוא דלא מסתייעא מלתא ע"כ קבלתי עלי בקבלה גמורה שלא לסמוך בענין זה עלי כלל כו' עכ"ד ע"ש. וע"ש עוד בסי' צ"ט ויובא קצת לקמן סי' מ"ב סק"ה: וע"ש בסי' ק"ז שמצא טבעת ממתכת אדום והראה אותו לצורף אם הוא זהב והלך הצורף לבתולה אחת ונתן הטבעת באצבעה לפני המוצא ועוד אחד. והעיד בב"ד זה המוצא שהצורף אמר לה הרי את מקודשת ואמר השני אליו אונז וועלין זייז עדות אין וויא עס איז גיווארין אין גרודער השליכה הטבעת ושאלו אותו הב"ד מדוע הניח לקדש בטבעת והשיב כי ידעתי שאינו של זהב ואינו שוה רק מעט לכן לא קפדתי על זה וזה השני העיד שאמר לה איך שענק דיר דס פינגריל ואמר הרי את מקודשת ואמרתי להמוציא אונס וועלין זיין עדות והוא והיא אומרים כי רק לשחוק והתל נתכוונו ונשאל אם יש בזה חשש קדושין והשיב דמטעם קדש בגזל אין כאן שום קולא כי מיד שראה המוצא שהצורף נותנו לנערה הבין ממילא שאינו זהב ואינו שוה אלא מעט שאין דרך חברים להקפיד כו' ועוד כיון שהשני אמר אליו אנחנו נהיה עדים על הקדושין א"כ הסכים המוצא על הקדושין וסייע לו וה"ל כמו סייע בגודא דמס' ב"ב מ"א ע"א כו' אך מצד שהוא לא אמר לי אלא ה"א מקודשת האריך לבאר דאין כאן חשש קדושין ואף הרשב"א שחושש להחמיר הנה בתשו' הרשב"א סי' תשע"ד מסיים ומיהו יש לחוש להחמיר בקדושי' בכענין זה כו' וכוונתו ובמ"ש בכענין זה היינו בכעין השאלה שם שאומר הריני נותן לך לקדושין כו' וגם כענין זה שאנו יודעים שצריך אשה ורוצה בזו והיא רוצה בו וא"כ שייך לא שביק אינש כו' גם בכענין זה שהיה כוונתם לקדושין גמורים משא"כ היכא שאמרו לשחוק נתכוונו כו' והאריך בזה ומסיים דבנ"ד אע"פ שאמר איך שענק דיר אני נותן לך במתנה כפי שאמר עד הב' וגם עד הא' הגם שלא הזכיר זה אין כאן סתירה אלא שלא שת לבו להגיד רק מה שהיה אחר שנתן הטבעת לידה ומדשמע מעד הב' שאמר מקודם איך שענק דיר ולא הכחישו ש"מ דאודי לי' בזה שאמר כן איך שענק דיר וזה מורה שמשלו הוא נותן מ"מ אין לחוש לקדושין מכמה טעמים. חדא דלית אנו יודעים שצריך אשה כלל ולא שייך ולא שביק אינש כמו שהתנה הרשב"א בכענין זה דוקא ועוד שאומרים לשחוק נתכוונתי ל"ש לומר דברים שבלב אינם דברים כיון שלא היה דבור שלם כו' ועוד כיון שאמר מתחלה איך שענק דיר נהי אי היה אומר לי היינו אומרים שחזר תוכ"ד ממתנה ויהיב לה לקדושין מ"מ הכא לא נשוויה הדרן אלא נימא הרי את כבר מקודשת וזה לך במתנה כיון שלא אמר טבעת זו כו' וממילא ה"ל ידים שאינה מוכיחות גרועים מחד דגם הרשב"א שהוא היש חולקים מודה בזה ואיתתא דא שריא לעלמא עכ"ד ע"ש:
בתורת קדושין. עכה"ט ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין א' באורך:
הוי כאומר לי כתב הב"ש הטעם כיון שנזכר דהוא הנותן לה בתורת קדושין נראה מלשונו דהוא המקדש והיא המתקדשת אפי' אם הוא שליח לאחר והיא שליח לאחרת כו' וע' בס' המקנה בק"א שכתב לכאורה משמע דאף שהוא שליח לקדש אותה האשה לחבירו וכן אם הוא שליח לקבלה לקבל ממנו אך ז"א דבכה"ג לא אמרי' לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה כדאי' בש"ע סי' ל"ז סט"ו וצריך לפרש דהיינו שהמשלח עשה אותו שליח לקדש לו אשה סתם וכן אשה אחרת עשתה אותה שליח לקבלה לאיש סתם ויותר יש לפרש דמיירי שידענו שהמשלח יעשה אותו שליח לקדש אשה אחרת ואותה אשה עשתה שליח קבלה לזו המתקדשת כו' ולפ"ז צ"ל דס"ל דיכולה אשה לעשות שליח קבלה מיד שליח בעלה וכ"כ הב"ש בסי' קמ"א סק"ד בשם הריב"ש ע"ש. וכ' עוד דמל' הש"ע משמע דוקא כשאמר בתורת קדושין אבל אם אומר אני נותן לך שתהיה מקודשת ולא אמר לי לא הוי אלא ס"ק וכן מבואר מתשובת הריב"ש שם ע"ש:
כאומר לי. כתב בח"מ מפשט לשון זה משמע דהוי קדושין גמורים אבל המעיין בריב"ש סי' רס"ו יראה דלא הוי אלא ס"ק עכ"ל וכ"כ ב"ש וע' בספר אבני מלואים ס"ק ט"ו שכ' דבת' הרשד"ם סי' ג' מבואר שגם דעת הריב"ש הוא דהוי קדושין גמורים ומ"ש בסוף דבריו וצריכה גט מספק אינו אלא למי שירצה לחלוק אבל לדידיה הוי דבור שלם ע"ש:
המוכיח להבא. עבה"ט בשם ח"מ וע' בס' אבני מלואים ס"ק ט"ז שכ' עליו ואינו מבין הדמיון דבככר זה הקדש חייל קדושה על גוף הככר אבל חפצים שמקדש בהן האשה אין בחפיצים שום קדושה כו' ע"ש גם בס' המקנה בק"א כ' דיש לחלק בין ל' את מקודשת דקאי על גוף האשה דבזה שייך סברתו ובין לשון קדושין דלא קאי על גוף האשה אלא על הכסף המבי' אותה לידי קדושין ובאמת כשאמר את מקודשת לי אפי' לא אמר הרי הוי ספק קדושין וצ"ע ע"ש:
אינו כלום. אפילו היה מדבר. עיין בס' המקנה בק"א שכ' דאע"ג דבהני לישנא דמספקא להש"ס אפילו אם אמר ב' לשונות ביחד לא מהני (כמש"ל ס"ק ז' בשמו) מ"מ הכא בדין זה אם אמר הרי את אשתי ואני אישך אע"ג דס"ל להרא"ש דלא מהני במדבר תחלה על עסקי קדושין אבל אם אמר בשעת קדושין הרי את אשתי ואני אישך י"ל דמהני ומ"מ נראה דהוי רק ס"ק דאיכא למימר דטעמא דהרא"ש דכ' דלא מהני במדבר לאו משום דהוי חזרה כשאומר אני אישך אלא דהתורה הקפידה שתהיה היא קנויה לו ולא הוא לה משא"כ כשמשוה אותם ביחד אין זה ל' קדושין וא"כ ה"ה בשעת קדושין ?דמי ומטעם זה נראה מ"ש בהגה בסמוך בהרי את חמי אינו קדושין והטעם הביא הח"מ אשה אמרה תורה כו' ולפמ"ש י"ל עוד דבהרי את חמי אינו ניכר שבתו קנויה לו יותר ממה שהוא קנוי לבתו והתורה אמרה כי יקח שיהיה ניכר שהיא קנויה לו וצ"ע עכ"ד:
עמה תחילה. עבה"ט מ"ש מיהו רי"ו מחמיר כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"א סוף אות ז' שכתב שגם דעת הרי"ו דמחמיר בהריני אישך במדבר עמה היינו בעסוקין באותו ענין דוקא דהוי כמו נתן בשתיקה עי"ש:
הוי ספק קדושין. עבה"ט ועיין בס' המקנה בק"א שכ' דנ"מ בין אם הוא ספיקא דאוריי' או גזירה דרבנן אם בא אחר וקידשה גם הוא בענין זה שנתן הוא ואמרה היא דאי אמרינן דחיישינן מדרבנן דגזרינן אטו נתן הוא ואמר הוא אם כן צריכה גט נמי משני דאיכא למיגזר בשני משום נותן היא ואמר הוא דאז הוי בשני קידושי דאוריית' אבל אי נימא דספיק' דאוריית' הוא אי בעינן אמירה דידיה אי לא א"כ א"צ גט משני ממה נפשך עכ"ד:
ואם ענה הבעל הן. עב"ש ועיין בס' המקנה בק"א מ"ש בזה. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"א באריכות. ושם בסי' ע"ב אות ד' כ' וז"ל מה שנסתפק באמרה היא תן לי מנה ותקדש אתה לי ונתן הוא. איני רואה שיועיל הך לישנא כלום ע' ברמב"ם פ"ב ממכירה ה"ח בלישנ' דלהבא דאינו מועיל כו' ועכ"פ לדברי כולם בעינן דלישתמע שתתקדש בנתינה זו משא"כ הך לישנא ותקדש אתה לי הוא לישנ' דלהבא שהוא עשה כן אחר זה לקדש אותה היינו שיאמר לה ה"א מקודשת עכ"ל. ע"ש עוד באות ה' בענין קידושי ביאה באמרה היא ולא הוא ע"ש:
הילך דינר זה. כתב בס' טיב קידושין וז"ל לעיל נקט כסף סתם וכאן דאיירי באדם חשוב נקט הילך דינר אפשר לומר דדוק' בדבר חשוב מקודשת דהנאת קבלת דבר חשוב הוה ש"פ אבל אם נתנה לו פרוטה הנאת קבלת פרוטה אפשר שאינו ש"פ וכה"ג כתבוה תוספת פרק הזהב מ"ז כו' וא"ל דכ"ש שיותר הנאה יש לה שהוא אדם חשוב ומקבל ממנה דבר מועט דא"כ נימא אפילו פחות מש"פ נמי וזה לא מצינו שיהא חמור נתנה הוא באדם חשוב מנתן הוא בכל אדם מיהו בגמ' דף ז' אית' הילך מנה כו' אלא שם לאו דוקא הוא כו' וצ"ע עכ"ד):
משקל חצי שעורה. עיין בס' המקנה בק"א שכ' ונראה פשוט דלא משכחת דין זה מ"ש הרמב"ם וש"ע בשיעור הכסף דאם קידש בפחות מזה לא הוי קדושין אלא כשמקדש בכסף פחות משיעור משקל חצי שעורה דאינו מקודשת דאפילו אם הוא ש"פ כיוצ' בזה במקום אחר לא מהני דאינו פרוטה דמשה אבל אם היא של נחושת או שאר ש"כ לעולם הוי ס"ק דשמא במדי שוה פרוטה דמשה דהיינו שמא דבר זה שקידש בו הוא שוה חצי שעורה של כסף במדי עכ"ד וזה שלא כדברי הח"מ ס"ק כ"ג שכ' היינו לענין קידושי ודאי כו' ועמש"ל סי' ל"א סק"ו: