הולכת אחר היבם. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רס"ט שכ' שהיבמה הולכת אחר היבם אפילו מארץ ישראל לח"ל ע"ש:
היבמה לילך אחריו. עבה"ט בשם ב"ש שכ' אלא כופין כו' ומשמע כיון שהלך כו' עד אלא מוכרח לבא למקומה. ובתשו' הרדב"ז ח"א סי' רפ"ג כתב וז"ל כיון דעיקר טעמא הוא משום דבעינן זקני עירו הילכך אם שניהם היו דריה בעיר אחת והלך משם לעיר אחרת אם קבע דירתו במקום אשר הלך לשם זקני אותה העיר נקראו זקני עירו והולכת אחריו ואם לא קבע שם דירתו אע"פ שדעתו לעקור דירתו מעירו הראשונה כופין אותו לבא אחריה שהרי עדיין אין לו זקני עירו וכ"ש אם דעתו לחזור למקומו. ואם היו דרים בשתי עיירות והיבם הלך מעירו לעיר אחרת ולא קבע שם דירתו הרי היבמה הולכת לעירו וכופין אותו לבא גם הוא לעירו לחלוץ או לייבם. ואם העיר אשר היבם יושב בה עתה קרובה ליבמה יותר מעירו הראשונה זה נהנה וזה אינו חסר וכופין על מידת סדום והולכת היבמה אחריו. ואם לא קבעו שניהם דירתם בשום עיר כיון דליכא זקני עירו כופין אותו לבא אחריה עכ"ל ע"ש. הנה מבואר שדעת הרדב"ז הוא שלא כדעת הב"ש שדעת הב"ש הוא דאף אם היו דרים בשתי עיירות אם הלך ממקומו הוא מוכרח לבא לעירה והיינו שמפרש דברי הנ"י בשם הרא"ה דבכל גווני קאמר שהיבם צריך לילך אחר היבמה אם היבם הלך מעירו אף שהיו דרים בשתי עיירות. ודעת הרדב"ז דבכה"ג היבמה הולכת לעירו שהיה דר מתחילה וכופין אותו לבא גם הוא לשם והיינו שמפרש דברי הנ"י בשם הרא"ה דוקא באם היו דרים מתחלה בעיר אחת: ועיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"ז שנשאל על ענין כזה במעשה שהי' היבם מתושבי ק"ק קעלין ויצא משם והיבמה דירתה בק"ק פראג והרגיש החכם השואל בהסתירה שבין דעת הב"ש לדעת הרדב"ז בזה. והוא ז"ל השיב על זה באריכות ומסיק שלדעתו הדבר עומד בספק אם נעשה כדעת הב"ש או כהרדב"ז ובפרט דבתשו' מהריב"ל ח"א סימן י"א מפקפק על גוף דינו של הרא"ה ז"ל ועושה זה להלכה רופפת הואיל ולא נמצא בפוסקים ראשונים דבר מזה כו' וכפי הנראה גם הרמ"א ז"ל אחז לדינו של הרא"ה לספיקא דדינא ולכן נקט דרך שלילה שאין כופין היבמה לילך אחריו ולא כתב גם סיום דברי הרא"ה אלא כופין אותו לבא אחריה והיינו משום דס"ל להרמ"א שהוא ספיקא דדינא ונשאר הדבר כמו שהוא שאין כופין את היבמה בכה"ג לילך אחר היבם ואין דנין בה דין מורדת אם אינה רוצה לילך אחריו וגם את היבם אין בידינו לכוף שיבא אחריה ודלא כהב"ש שהוסיף על לשון רמ"א אלא כופין כו': וע"ש עוד בס"ס צ"ח שכ' שראה בתשו' מהרי"ט צהלין סי' רע"ז דברים מתמיהים שהוא מפרש דברי הרא"ה שהיבם עדיין לא עקר דירתו מצפורי רק שהלך משם דרך אקראי בעלמא לסחורה או כיוצא בזה ושגם בזה פסק הרא"ה שכופין את היבם לילך אחר היבמה ועל זה קא מתמה הרב מהריט"ץ למה לא נאמר שהוא יחזור לעירו וגם היא תלך אחריו לשם כו' ובאמת ז"א דאם לא עקר דירתו רק שהלך באקראי בזה לא דיבר הרא"ה כלל דפשיטא שב"ד של עירו הם עדיין זקני עירו רק דברי הרא"ה הם בעקר דירתו מציפורי ועדיין לא נתיישב בקביעות בעיר אחרת כו' עכ"ד ע"ש: וכתב עוד שם בסי' צ"ז דנראה שכל עיקר הדין דיבמה הולכת אחר היבם הוא אם הם מתקוטטים מי ילך אחר מי אבל אם שניהם נתרצו ונתפשרו שהיבם ילך לחלוץ לעירה של היבמה או לעיר אחרת שאינה של שניהם אין מקום לדינים אלו וכן הוא המנהג בכל בתי דינין שאם היבם והיבמה באים לחלוץ שמסדרים להם חלילה ואין משגיח אם הוא עירו או עירה וצ"ל הטעם מאחר דדרשינן ביבמות דף ק"א להתיר בג' הדיוטות דכתיב בישראל לרבות כל דהו מישראל א"כ ממילא נתרבה גם ב"ד של עיר אחרת דג"כ הוא כל דהו מישראל ומה דקפיד הכתוב להיות בזקני עירו ולמעט זקני עירה הוא רק לענין תביע' היבמה להיבם להתירה מחבלי העיגון אבל בעיקר החליצה אין קפידא מאחר שכבר נתרצו שניהם לחליצה ובחרו להם ב"ד לחליצה יהיה באיזה ב"ד שיהי' אף שאינן לא זקני עירו ולא זקני עירה. ושם בסי' צ"ח האריך עוד בזה והביא דמהרש"ל ביש"ש פ' מ"ח נראה מדבריו שגם בימיו הי' המנהג שלא להקפיד בחליצה שתהי' דוקא במקומו של היבם ותמה על זה וכתב שאינו מנהג של תורה כו' א"כ נראה שדעת מהרש"ל דנכון לקבוע המנהג שתהיה החליצה במקום היבם אך באמת אין לחוש לזה כי יחיד הוא הרש"ל בדבר זה וכל הפוסקים לא חשו בזה כלל וכן מבואר מדברי השאלתות דרב אחאי בסדר החליצה ובספר הישר לר"ת סי' ח"י והרא"ה בספר החינוך שכולם השמיטו ולא הזכירו שתהיה החליצה בזקני עירו והיינו מטעם שכתבתי כו' וגם בתשו' ב"ח החדשות ס"ס צ"ה כ' להדיא דהאי זקני עירו אינו מן החיוב ולא חזינן לרבנן קשישאי דנהיגי הכי ומעשים בכל יום שהיבם בא לב"ד של היבמה כו' ולכן מנהג של ישראל תורה היא ע"ש באריכות:
לילך למקום ועד. עיין בתשו' שיבת ציון ס"ס צ"ז מ"ש בזה ועיין במל"מ פ"ד מהל' יבום דין א':
והוא נקרא מאמר. כתב בס' ב"מ בסי' קנ"ט ס"ג מבואר שומרת יבם שזינתה מותרת להיבם. ואם זנתה אחר המאמר הוא במחלוקת התוס' והראב"ד כמ"ש בסי' מ"ד בשמם עכ"ל ע"ש ועמ"ש בסי' הנ"ל סק"ב גם עב"ש לקמן סי' קע"ח סק"ג:
ויכול לעשות מאמר ע"י שליח. עיין בתשו' ברית אברהם סי' קי"ט אות ג' שהעיר בזה דאפשר היינו דוקא ביבם א' אבל אם איכא שני יבמים לא מצי שום אחד מהם לעשות מאמר ע"י שליח ע"פ מה שפלפל בתשו' נו"ב סי' ס"ד דראוי לומר שלא לקדש אשה ע"י שליח דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ותירץ שם דכיון שהיא בעלת בחירה והיא מתרצית לזה ממילא אין רצונה באחר ולא הוי חב לאחרים ולא דמי למציאה יעו"ש וא"כ י"ל דהיכא דלא תליא ברצונה לא מהני שליח דהוי חל"א ולפ"ז היכא שהאח השני הוי מצי לייבמה בע"כ מקרי חב לאחרים ואף דברי ב"ש סי' א' עובדא דידי' הוה בב' יבמין מ"מ אין ראי' דשם א' מהם הי' מאנוסי הזמן משא"כ בב' יבמין שכל א' יוכל לייבם ושוב דחה זה די"ל דמ"מ לא מקרי חל"א כיון דלדינא אסור לייבם בביאה בלא מאמר דמנגדינן לי' ומאמר אין עושין אלא מדעתה כו' ע"ש עוד:
ודוקא שבא עליה בפני עדים. דין זה הוא משה"ג בשם ריא"ז ביבמות ס"פ בית שמאי וכמ"ש בד"מ אות ג' ע"ש ועיין במל"מ פ"ב מהל' יבום דין ד' דמתחילה נסתפק בדין זה דאפשר כי היכא דגזרת הכתוב הוא ביבמה שאפי' שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' היתה ישנה קנה (כדלקמן ס"ו) ה"נ דא"צ עדים ולבסוף הביא בשם שה"ג הנ"ל שצריך עדים ע"ש ועיין בס' שעה"מ שם שהביא ראי' ברורה לזה מתוס' קדושין י"ב ע"ב ד"ה משום פריצותא ע"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קמ"ח הזכיר ג"כ דין זה בשם המל"מ ובשם שעה"מ וכתב דראיית השעה"מ נכונה מאד ע"ש. וקצת תימה שלא הזכיר דין זה בשם הרמ"א ז"ל. ועיין בס' יד המלך פ"א מהל' יבום שנ' דנראה דטעמו של הש"ג מה דס"ל דיבום בעי עדים היינו כיון דזה הוא איבעיא אם קדושין תופסין ביבמה לשוק או לא ואם קדושין תופסין בה יש נ"מ ביבום גם לענין קדושין באם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דאם עדיין לא קנה היבם אזי הקדושין תופסין בה ואם כבר קנה אותה ביבום אזי היא א"א ושוב אין קדושין תופסין בה עוד וכיון שיש נ"מ בביאת היבום גם לענין איסור א"א שפיר בעינן עדים. ועפ"ז כתב דיש להסתפק דאף לדעת הש"ג דצריך עדים מ"מ אם בא עלי' בלא עדים אפשר דלחומרא קנה אותה וצריכה הימנו גט דכיון דהא גופא אם קדושין תופסין ביבמה הוא ספק ואם באמת אין קדושין תופסין אזי גם ביאת יבם קונה בלא עדים כיון דלא משכחת ע"י היבום שום נ"מ לקדושין כו' (ואפ"ל דמה"ט כתב הש"ג שם דצריכה גט וחליצה וכמ"ש הד"מ בשמו) עוד כתב דגם זה צ"ע לדעת הש"ג אם בא עלי' שלא בעדים לשם יבום אי קרינן בי' כיון שלא בנה ואסור ליבמה עוד או אפשר כיון דכוונתו הי' להבנות ובפרט למה שכתבתי דמספק קנה אותה לחומרא אף שלא בעדים אפשר דלא נאסרה עליו ומותר ליבמה עוד בפני עדים ומשמעות הש"ג הוא דחולצת ולא מתייבמת עכ"ד ע"ש עוד ובפ"ב הלכה ג' שכ' דגוף דעת הש"ג צ"ע לדינא ע"ש: והנה לפ' סברת יד המלך הנ"ל דלכן ס"ל להש"ג דיבום בעי עדים משום דכיון דמספקא לן אי קדושין תופסין ביבמה לשוק די"נ יש נ"מ ביבום גם לענין קדושין כו' עפ"ז אפשר לענ"ד ליישב הקושיא חמורה שהובא בתשו' נו"ב תניינא שם מסוגי' דיבמות דף נ"ח דכוותה גבי שומרת יבם שבא עלי' יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעליא היא כו' ולפ"ד הש"ג הא משכחת לה שבא עלי' בלא עדים ואכתי שומרת יבם היא (גם בביאור רבינו הגר"א ז"ל סק"ט כתב ראי' זו שלא כדעת הש"ג ע"ש. וכן בס' בית מאיר הביא קושי' זו בשם חבירו הרב הג' מו' משה מניס ז"ל מקעמפנא. אך הוא לא הזכיר סוגיא דיבמות רק סוגיא דסוטה דף כ"ד דשם איתא נמי להא) ומה שתירץ הנו"ב שם דכיון דגז"ה הוא דבעינן שקדמה שכיבת בעל אין משקין אותה עד שיהיו עדים על הדבר או עדי ביאה או עדי יחוד וא"כ שפיר פריך ע"ש (וכן תירץ בתשו' רע"ק איגר סי' צ"ד ע"ש) ולכאורה אינו מובן דהא קיי"ל לעיל סי' מ"ב ס"ג גבי קדושין דצריך שיראו ג"כ את העדים אבל אם ראו אותה שנים מהחלון כו' א"צ גט וכן אי' בסי' קמ"ט ס"ב גבי נתייחד עמה אחר הגט ע"ש ומעתה כיון שכ' הש"ג דיבום בעי עדים כמו גבי קדושין מסתמא דבעי נמי שיהא רואה את העדים ובלא זה לא קנה א"כ הדק"ל דמשכחת לה שהו' לא ראה העדים והם ראו דלענין שקדמה שכיבת בעל הרי יש עדים ולענין יבום לא קנה ואכתי שומרת יבם היא: הן אמת שדברי הנו"ב נכונים לפי טעמו שב הרשב"א והריב"ש הובא בב"י שם דלכן באם לא ראו את העדים לא מהני אף דגבי ממון מהני כדאי' בח"מ סי' פ"א סי"ב לפי שאדם יודע שהמקדש שלא בפני עדים אינה מקודשת הילכך יכול לומר שלא כיון לשם קידושין וכן כשבעל לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא כו' ע"ש ומעתה גבי יבמה דאפי' בלא כוונה ואפי' ביאת זנות קונה גם לדעת הש"ג א"צ שיהא רואה את העדים ומה דכ' הש"ג דבעי עדים כמו גבי קדושין בע"כ צריך לפרש דכוונתו רק לענין שיהיו עדים מעידים על הדבר ובזה קונה אותה וא"כ פריך שפיר. אך אכתי קשה לפי טעמו של מהרי"ט הובא בב"ש שם סק"י שכתב משום דהתורה הפקיעה קדושין כאלו אפילו הי' כוונתה לש"ק ע"ש וכן הוא בחידושי הריטב"א קדושין דף מ"ג בטעם הראשון שכ' דהא לא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות כו' ע"ש (והובא ג"כ בס' ב"מ שם ועב"ש סי' קל"ג סק"א בשם ט"ז) ולפ"ז גם גבי יבמה לפי מה דס"ל להש"ג דבעי עדים בעי דוקא עדות כזו שצריך לידע שיש שם עדים א"כ הקושיא במקומה (ובזה יקשה ג"כ על תירוצו של הב"מ על הקושיא הנ"ל ע"ש): אמנם לפ"ד יד המלך הנ"ל עיקר קושיא הנ"ל ל"ק דהא טעמא דס"ל להש"ג דיבום בעי עדים הוא משום דמספקא לן שמא קדושין תופסין ביבמה והוי נ"מ ביבום לענין דבר שבערוה. ולפ"ז לרב דפשיטא לי' דאין קדושין תופסים ביבמה כדאי' בפ' האשה רבה (יבמות ד' צ"ב) דדריש לא תהי' לא תהא בה הוייה באמת א"צ עדים ביבום. וא"כ האי סוגיא דיבמות נ"ח הנ"ל אזלא אליבא דרב דאמר יש חופה לפסולות וכדאי' שם בגמ' בתר הכי מידי הוא טעמא אלא לרב כו' א"כ פריך שפיר דכוותה גבי שומרת יבם כו' אשתו מעליא היא. דליכא למימר שבא עלי' בלא עדים דהא לרב באמת א"צ עדים. ועוד דבלא"ה אפי' אי הך סוגיא לא הוה אזלא אליבא דרב נמי לק"מ לפי דברינו הנ"ל. דהא הך מתני' אמן שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה מוקי לה בסוטה דף י"ח ע"ב או כרב המנונא דאמר ש"י שזינתה אסורה ליבמה או כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כי ערוה וכמו שהביאו התוס' ביבמות שם בד"ה שומרת יבם. וא"כ כיון דלדברי שניהם אין קדושין תופסין ביבמה (כמ"ש התוס' בסוטה שם דרב המנונא ס"ל דאסורה משוס דס"ל אין קדושין תופסין בה) ממילא דלדידהו א"צ עדים בביאת יבמה. וא"כ פריך שפיר דכוותה גבי ש"י שבא עלי' יבם בבית חמיה ש"י קרית לה אשתו מעליא היא דליכא למימר שבא עלי' בלא עדים דהא הך מתני' סברה דאין קדושין תופסין ביבמה וא"צ עדים (ובזה א"ש נמי סוגיא דסוטה דף כ"ד שהזכיר הב"מ. אף דשם לא אזלא אליבא דרב ע' בתוס' שס ריש הפרק ודוק) .
בפני עדים. עב"ש סק"ב שכ' ומשמע מש"ג אף אם קידש לפני עדים ובעיל לא נגמר הקנין אם לא הי' היחוד לפני עדים כו' ובס' ב"מ כתב עליו כי משמעות זה לא מוכרח בש"ג שם ויותר מבואר בתוס' קדושין י"ב ד"ה משום פריצותא (הוא ראיית השעה"ת שהובא בס"ק הקודם) וכן מבואר בהריטב"א כו' ולכן תמה על היש"ש פ' ר"ג סי' כ"ה שחולק על ריא"ז וס"ל דלא בעי עדים כלל ונעלם ממנו דברי תוס' וריטב"א הנ"ל ע"ש: