שאם מסר מודעא. עבה"ט מ"ש משמע מכל הפוסקים דוקא כשמסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת כו' והוא ל' הב"ש. ולכאורה מאי קמ"ל הא מלתא דפשיטא דקיי"ל כאביי בפ' השולח דג"ד בגיטא לאו מלתא היא כמבואר בש"ע לקמן סי' קמ"א ס' ס"ב. אמנם נראה דהב"ש כיון בזה לאפוקי מדעת הב"ח כאן שמחלק דדוקא ג"ד לאחר מעשה כתיבת הגט לאו מלתא היא אבל קודם מעשה כתיבת הגט מהני אפילו ג"ד שעושה באונס (וז"ל הב"ח כאן בפ' חז"ה אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן כו' באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופריך מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנת' גילוי מלתא בעלמא היא. וקשיא עלה דמשמע הכא דגילוי מלתא בעלמא מבטל לגיטא והא ודאי ליתא דקיי"ל כאביי דג"ד בגיטא לאו מלתא היא. וכן ברפ"ק דכתובות אין טענת אונס בגיטין ותיקן רשב"ם דה"ק הא אין צריך שיהיו העדים יודעים באונסו אלא כיון שגילה להם שהוא אנוס סגי בהכי והגט בטל דאי לא הי' אנוס למה כותב מודעא בחנם לא יתן גט ולא יכתוב מודעא א"ו אנוס הוא וכ"כ הרא"ש לשם ובפ' השולח וכך הם דברי רבינו. ואי לאו פירושם הייתי מפרש כפשוטו דאע"פ דג"ד לאו מלתא היא היינו ג"ד לאחר מעשה כתיבת הגט (נראה דר"ל מעשה המוטל על הבעל לעשותו דהיינו הצווי לסופר לכתוב ולעדים לחתום ע' בפ' השולח שם בהא דאותיבו קרי באודנייכו) דאין כח בגילוי דעת לבטל מעשה כו' אבל קודם מעשה כתיבת הגט מהני אפילו גילוי מלתא בעלמא דמגלה שיהא עושה מעשה כתיבת הגט באונס כ"ש כשהוא מוסר מודעא בפירו' מקמי מעתה כתיבת הגט דמועיל לבטל הגט אע"ג דלא ידעינן באונס. ולפי זה הפי' שהוא פשוטו דאפילו לא מסר מודעא אלא גילה בדעתו שיהא עושה מעשה כתיבתו באונס בטל גיטא צריך לבטל גם גילוי דעת זה בתוך בטול המודעא וכך נוהגין ליזהר שיבטל כל מה שהוא גורם שיהא בטול הגט מחמתו שבזה כולל אף גילוי הדעת כו' עכ"ל) ע"ז כתב הב"ש דמכל הפוסקים ל"מ כן אלא דגם קודם מעשה כתיבת הגט דוקא שמסר מודעא להדיא כו' ורמז עוד לעיין בת' הרשב"ץ שהביא הב"י והיינו דמשם מוכח ג"כ דלא כהב"ח ע"ש. ועיין בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ב בתשובה מהגאון בעל הסמ"ע ז"ל אודות הגט שניתן ביוינא מבואר ג"כ דלא כהב"ח וז"ל שם והא דאמרי' בפ' ח"ה מודעא דמאי אי דגיטא ומתנה גילוי מלתא בעלמא היא אל תטעה לומר דאזלי' בגט בתר גילוי מלתא לבטל הגט אלא ה"פ למה צריכין לידע באונסי הלא ודאי אנוס הוא כו' ע"ש (ומה שנוהגין לו' וכן אני מבטל כל דבר שגורם כו' מבואר בב"ש סק"ג ע"ש): ועיין בתשובת מהרי"מ מבריסק סי' ל"א הביא שם דגם מהרח"ש ז"ל בדיני מודעא כתב כעין דברי הב"ח הנ"ל דהא דג"ד בגיטא לאו מלתא היא דוקא היכא שהג"ד בא לבטל מעשה שכבר עשה אבל הינא דהג"ד בא לבטל מה שעתיד לעשות מלתא היא דאמרינן מה יעשה אח"כ עשה ע"ד הראשונה (אך מ"ש שם דכן נראה דעתי הט"ז בסי' קמ"א סעיף ס"ב הובא בב"ש שם ס"ק צ"ח לע"ד אינו מוכרח ויבואר אי"ה בסי' קמ"א שם) ומ"מ סיים מהרי"מ שם שדבר זה אינו מוסכם ע"ש. וע' עוד מדין זה דג"ד בגיט' בתשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ב וקכ"ג ובתשו' מ"ב סי' ע"ה ובתשו' ב"ח החדשות סי' צ"א ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ח ובתשו' הרדב"ז ח"א סי' פ"ג וסי' תקע"ג ובח"ב סי' תקצ"ב ובס' שעה"מ פ"ו מהל' אישות הל' ב' ובתשו' משכנות יעקב סי' ל"ח: ועיין בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"ה באחד שנתן גט ע"י שליח וקודם נתינת הגט נתפשר שיתנו לו חפצים ידועים וכן עשו והשלישו החפצים ולאחר נתינת הגט בלקחו החפצים טען שרימו אותו בחפץ א' שכוונתו הי' שהוא טוב ונתנו לו חפץ רע ומחמת זה רוצה לבטל הגט. וכתב שמעשה כזה הי' בגט שסידר הסמ"ע בווינא במבואר בתשו' מהר"ם לובלין ויצא מחכמי הדור בהכשר כו' (כמוזכר קצת כב"ש לקמן סי' קמ"ה ס"ק ט"ז) והסכימו כיון שעכשיו מבטל הבעל קודם נתינת הגט כל דבור שיזיק להגט אין אחרי דבריו כלום. אך המערער נשען על דברי ר"ן פ' מי שאחזו בשם אחרים גילוי דעתא ואומדנא עדיף מתנאי שאינו כפול וכיון שהש"ע בסי' ל"ח כתב די"א דנקטינן לחומרא בתנאי שאינו כפוליכ"ש בג"ד. והאריך לבטל דברי המערער שהאי דעת אחרים הוא דעת יחיד ונדחית מכל הפוסקים (עיין בס' שער המלך ט"ו מהל' אישות) ובפרט דבנ"ד ליכא אומדנא ומכ"ש עכשיו שהבעל מבטל כל מה שיזיק לבטל הגט ולכן אין ספק שהאשה זו מותרת ע"ש באורך: ולע"ד צ"ע מ"ש בריש דבריו דמעשה כזה היה בגט בווינא כו' ולכאורה נדון זה לא דמי לדהתם דשם גם לפי דברי הבעל שהקישור בח' ובנתינות משכנות שיחזרו וישאו זא"ז חשוב הוא כאילו התנה עכ"פ הוא ענין תנאי דלהבא בזה שפיר כתבו כיון שנתן אחר כך הגט בפירוש בלא שום תנאי ביטל תנאי הראשון אבל היכא שאמרו להבעל שכבר השלישו החפצים בשלומות וקיימו התנאי שהקפיד עליו מתחילה בזה אין שום הוכחה ממה שאמר אח"כ שנותן בלא תנאי לומר שמבטל תנאי הראשון די"ל כוונתו הוא רק על תנאי דלהבא אבל לא על העבר שלפי דעתו הוא כאילו מונח בקופסא. וסברא זו מבוארת ג"כ בתשו' מהר"ם אלשיך שם בעובדא שהאשה השלישה שטר כתובה אך עשתה מסירת מודעא (יובא בדברינו לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס' פ"א) ואף דמהר"ם אלשיך שם סתר סברא זו מכמה טעמים שביאר שם לכאורה בנ"ד לא שייכי כל הטעמים דשם וצ"ע. ומ"מ בגוף הדין יפה הורה כיון שמתחילה לא הי' קפידא מהבעל בפירוש שיהיו החפצים כמו שאומר עתה ובאם לאו לא יתן הגט רק הי' ג"ד או אומדנא וזה ודאי לאו כלום הוא כמו שהאריך הרב בעל בינת אדם שם:
בפני שנים. עיין בסי' בית מאיר שכ' דמדברי תשו' הרשב"ץ שהובא בב"י ומדברי הריב"ש סי' קכ"ז משמעות לשונם שאפילו בלשון ברור למודעא דוקא אם אמר לשני העדים שמעו או אתם עדי. והוא ז"ל פקפק על זה וכ' דצ"ע למעשה ע"ש:
דעו שאני אנוס. עב"י מה שהביא בשם הרשב"ץ בעובדא שהיה דודו של המגרש בוכה וא"ל המגרש מה צורך לבכות אני נותן בכח זה הגט ושאל לו הרב מה כוונתו והשיב שכוונתו כי מאחר שאינה רוצה אותי איני רוצה אותה. והאריך בזה אם נאמן לפרש דבריו והביא מהא דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כו' ע"ש גם בריב"ש סי' קכ"ז האריך בנדון זה ועיין במל"מ פ"ו מה"ג דין כ"א שהביא דברי הריב"ש בתשובה הנ"ל ומתמה עליו במ"ש דנאמן לפרש דבריו ומדמה לנדרים וכתב וז"ל ואני מהסס בזה אם אמרו בנדרים שנאמן לפרש דבריו שהם דברים שבינו לבין קינו יאמרו בגט שאם כוונתו באומר בכח הוי ביטול תו לא מהני גט זה לדעת רבינו וצ"ע עכ"ל (ור"ל דלדעת הרמב"ם שפסק דאינו חוזר ומגרש בו אין להאמינו ולסמוך על דבריו מאחר שאין לו תקנה וכמו שהאריך הרשב"ץ בתשובה הנ"ל לחלק בכך דשאני נדרים דבידו לשאל על נדרו אלא דכ' אח"כ דגם בנ"ד הרי בידו לבטל הביטול והיינו לשיטת הסוברים דחוזר ומגרש בו משא"כ לדעת הרמב"ם) ועיין בתשו' משכנות יעקב ס' ל"ח שהאריך בזה בעובדא ששאלו להמגרש בעת כתיבת הגט למה הוא נכנס ויוצא והשיב להם מה בכך ואמרו לו שאפשר להיות מזה איזה ביטול וע"ז השיב להם בזה"ל וואש איז אז איך בין מבטל. ושאלו הרב למה היא מבטל והשיב איני מבטל רק כוונתי דרך שאלה וזה יהיה הדין אם אני מבטל ע"ש באורך שהתווכח בזה עם הגאון מהרר"ז מרגליות ז"ל:
וכן אני מבטל. עב"ש סק"ג שכ' ואפילו אם מסר מודעא גם על זה מ"מ דברי האחרונים עיקר כו' ע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קנ"ז לענין אם לא אמר לשון זה רק אמר שמבטל מודעות ואח"כ הביא עדים שמסר מודעא גם על ביטול המודעות והאשה כבר נשאת לשני ויש לה בנים ומסיק שם דאין אשה זו יוצאת מתחת בעלה ובניה כשרים ע"ש ועיין בתשו' גליא מסכת בקו"א סי' ד' בעובדא שאיש א' גירש את אשתו כדת בביטול כל מודעות כמבואר בסה"ג ואח"ז נתברר שעשה מס"מ וביטול על כל הביטולים וקיבל עליו בשבועה שלא לבטל מודע' דנין וקצת לומדים רצו לדון הדבר להחזיר ע"פ העיקר דהלכה כרבא בתמור' דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ובסמ"ע וש"ך סי' ר"ח הסכימו לדעת המרדכי דאף באיסור שבדה מלבו שייך דין זה והיא יו"ל האריך דאין כאן שום פקפוק והגט הוא כשר לכל הדיעות דנראה ברור דענין אי עביד ל"מ לא שייך אלא אם בגוף מעשה הגט הוא איסור אבל עסק דנ"ד אין בעצמותו של הגט שום איסור כו' והרי זה דומה לנשבע שלא יבא תוך עיר פ' ועבר ובא לעיר ההיא וגירש שם אשתו כו' ע"ש באורך (עמ"ש בזה לקמן ס"ק וי"ו) ועיין בס' בית מאיר שתמה לפי פרשב"ם ב"ב מ' אהא דאמר אי דגיטא ודמתנתא גלוי מלתא בעלמא היא דהיינו אף דלא ידעינן אונסא מ"מ מוכרח שהוא אנוס כו' לפ"ז מה מועיל ביטול מודעו' דהא עכ"פ נשאר האונס ותינח המחוייב לגרש (דהאונס לבד אינו מזיק רק המודעא לזה מועיל הביטול) אבל המגרש אינו מן הכופין ודאי קשה מה יועיל הביטול שמחמת אונס אף דלא ידעינן ליה הא מוכרח עכ"פ ע"י המודעא ובאמת משמעות סוגיא דעירוכין דתמיד מועיל ביטיל מודעא כו'. האריך בזה ע"ש וכבר נתקשה בזה המהרח"ש בקונטרס מודעא ואונס (גם בספר גט מקושר בסג"ר אות מ"ה מ"ז) ובס' קצות החושן בח"מ סי' ר"ה כתב באמת לדעת הרשב"ם אינו מועיל ביטול מודעא רק בגט מעושה כדין אבל לא בגט שנותן מעצמו מ"ש אך בס' נה"מ שם ס"ב השיג עליו דהוא נגד דברי הפוסקים וכתב הוא ז"ל ליישב דכוונת הרשב"ם במ"ש דאיכא הוכחה דודאי נאנס היינו אונסא דנפשיה באופן דמצד האונס לחוד לא היה בכחן לבטל הגט והמתנה רק בצירוף שניהם המודעא והאונס יוכלו לבטל ומש"ה כשמבטל מודעא מהני כו' עש"ה. ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק סי' מ' שגם היא ז"ל כתב לפרש כן דברי הרשב"ם הנ"ל ועוד כתב שם טעם אחר דאף דיש הוכחה דמתחילה היה אונס מ"מ ע"י ביטול מודעא יש לנו לומר שסר ממנו האונס כיון דלא ידעינן האונס רק על ידי המודעא יש לנו לומר שבעת ביטול המודעא סר ממנו האונס וכמדומה שלזה נתכוון הרשב"א שהובא בב"י ח"מ סי' ר"ס מחודש ט' ושוב הביא דסברא זו מבואר ג"כ בתשו' המבי"ט סי' מ"א (במה שהשיג שם על ת' דברי ריבות סי' ע"ר שיצא להקל הרבה מצד ביטול מודעא ופיסול עדי מודעא דאף שהעידו העדים שהכירו באונסו מ"מ הרי פסלם ועוד דיש לומר שאח"כ סר האונס. וע"ז חולק המבי"ט) דכל היכא דידעינן בודאי שהיה אנוס אינו מועיל שום ביטול מודעא ופסולי עדים עד דידעינן בבירור שנסתלק ממנו האונס אבל היכא דלא ידעינן שהוא אנוס רק ע"פ דבורו אף דנאמן לומר שהוא אנוס מ"מ מועיל ביטול מודעא דתלינן שסר ממנו האונס והאריך בזה. וע"ש עוד שהביא דברי המבי"ט שם שכתב עוד אחר שהשיג על ד"ר הנ"ל סיים וכתב אלא א"כ נודע שנסתלק האונס או שנודע כי אע"פ שאנסו אותו אח"כ הניחו ופייסו אותו בדברים או מעות ונח מרוגזו ואמר שהיה מגרש מרצונו ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק סקט"ו.
וכן אני מעיד על עצמי כו'. עיין ספר ישועות יעקב ס"ס קנ"ד בסה"ג סקי"א שהעיר בזה מדברי הט"ז יו"ד סי' קס"ט סקי"ד דלא מהני אודיתא לענין איסור כו' וא"כקשה כאן שהוא מלתא דאיסורא מה יועיל מה שמודה שלא מסר מודעא כיון שנתברר אח"כ ע"פ עדים שמסר מודעא ומה יש בכחו לפסול העדים כיון שאנן ידעינן שהם כשרים באמת וכתב ליישב דבאמת בלא"ה ראוי שיהיה מועיל ביטול מודעא וגם כיון דרב מנגיד מאן דמסר מודעא אגיטא נימא דמסתמא ביטול בלב שלם אך משום חשש לעז קאתינן עלה כמ"ש רש"י אהך דרב מנגיד אבל כיון שהודה בעצמו והודאת ב"ד כק' עדים דמי תו ליכא חשש לעז דאצל כל העולם מהני הודאה אף נגד עדים עש"ה (ותימה שלא הזכיר דברי הרשב"א שהובא בב"י ודברי הט"ז כאן:
אם נשבע הבעל יתן גט. בגליון ש"ע של הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל כתב וז"ל וכן אם נשבע שלא לגרש או נשבע שלא לבטל המודעות צריך התרה ובלא התרה בדיעבד ע' בח"מ סי' ר"ח וע' בת' הראנ"ח ח"א ס"ס מ"ב עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ט שנשאל על כיוצא בזה במעשה באחד גירש את אשתו כדת ואחר שנמסר הגט מיד הבעל ליד האשם והבעל הלך אל עירו יצא קול ערעור על הגט שהבעל נשבע לאביו ברבים שלא לגרש את אשתו בלתי ידיעתו וכיון שהבעל עבר על שבועתו יש לחוש על הגט מטעם אי עביד לא מהני. והאריך שם מאד בזה ותורף דבריו להכשיר הגט היה מחמת שבעה היתירים הא' כיון שהתוס' והרא"ש פסקו בהדיא דבשבועה שאדם נשבע לא שייך למימר אי עביד לא מהני וכפי הנראה גם הרמב"ם סובר כן ולכן גדלה התמיהא על הסמ"ע והב"ח והש"ך בח"מ סי' ר"ח (ובש"ך יו"ד סי' ר"ל) שחששו כלל לדברי יחיד דעת המרדכי נגד שלשה אבות הפוסקים התוס' והרא"ש והרמב"ם ומה שהביא הסמ"ע מפ' האשה שנפלו דאפילו במידי דרבנן אי עביד ל"מ אין הנדון דומה דמה דאמרו רבנן לא מקרי בדה מעצמן וגם בתקנת חכמים שייך לומר א"כ מה הועילו בתקנתן ולכן העיקר כהט"ז ורשד"ם ופר"ח דהחליטו כדעת התוס' ואף כי קשה לסמוך למעשה נגד ספיקא של הב"ח והש"ך ובפרט שהסמ"ע מסכים לחלוטין כהמרדכי אך כבר הוא עמוד ברזל שא"א למחות במי שירצה לישא את האשה. הב' בהיתר האשה גם לדעת המרדכי כי המרד' שלהי שבועות נקט דינו בנשבע שלא למכור ולא נקט בנשבע שלא לגרש והיינו דבגירושין גם המרדכי מודה שהיא מגורשת שאף שעל החילוק שכתבו התוס' בתמורה דף ו' היכא שבדה מעצמו חולק המרדכי אכתי מודה שהגירושין קיימים מטעם שהזכירו התוס' בתחלת הסוגיא שם דהיתקש גירושין למיתה ואף די"ל שהתוס' כתבו בזה אונס כיון שמרצונה יכול לגרשה וכיון שהגירושין חלים לרצונה שוב איתקש למיתה שאין חילוק בין רצון ללא רצון וא"כ בנשבע שלא לגרש לא שייך היקש זה אך ז"א אלא אם היה נשבע סתם שלא לגרש כלל אבל זה שנשבע שלא יגרש בלי ידיעת אביו וא"כ אם היה מגרש ברצון אביו היו חלים הגירושין וכיון שיכולים לחול לרצון שוב איתקש למיתה וחלין אף שלא לרצון הג' דהנה בנשבע שלא יעשה ועבר ועשה התוס' והרא"ש שוים דלא אמרי' בזה אפילו לרבא דאי עביד ל"מ ואמנם התוס' נתנו טעם דיש חילוק היכא שבדה מעצמו והרא"ש בתשובה כלל ד' דין ה' (הובא בט"ז יו"ד סי' רכ"ח סקמ"ד) נתן טעם אחר דבח' ושבועה כיון שיש יכולת להתירם אינם דומים לאיסורי תורה שא"א לבטלן ויש נ"מ לדינא בין הטעמים האלו בשבועה שנשבע ע"ד רבים ואין לו שייכות לדבר מצוה שאין לו התרה. לדעת התוס' אי עביד מהני שעכ"פ היא בדה מלבו ולדעת הרא"ש בזה אי עביד לא מהני כיון שא"א לו לבטל השבועה ומעתה י"ל דהמרדכי מיירי בנשבע ע"ד רבים באופן שאין לו התרה וחילק רק על התוס' ולא על הרא"ש כי למה נרבה מחלוקת בחנם. אבל בנ"ד שמבואר בדברי המערערים שנשבע ברבים (לא ע"ד רבים) והרי קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ך"ג דנדר שהודר ברבים יש לו התרה א"כ אע"פ שגירשה קודם שהותר לו מודה רבא דאי עביד מהני והרי היא מגורשת אפילו לדעת המרדכי בלי שום חשש. הד' לפי מ"ש הסמ"ע והש"ך בח"מ סי' ר"ח לתרץ דברי המרדכי שאינו סותר לבין מקח שנעשה באיסור שהמקח היה יכול להיות בהיתר. משא"כ בנשבע שלא למכור שא"א לו למכור כ"א שיעבור על שבועתו לפ"ז אני אומר שע"כ לא קאמר המרדכי אלא בנשבע לחלוטין שלא למכור דבר זה אבל בנשבע שלא למכור כ"א בידיעת פלוני הרי ג"כ הוה יכול להיות בהיתר דהיינו בידיעת פלוני גם המרדכי מודה דמהני וא"כ בנ"ד שנשבע שלא לגרש בלתי ידיעת ורצון אביו ועבר וגירש אפילו להמרדכי הגירושין מועילים. הה' שאף אם אמת הדבר שנשבע ונתברר שבועתו. זאת לא נתברר שעבר על שבועתו ואדרבא אמרי' אין אדם חשוד שיעבור על השבועה מסתמא עשה בידיעות ורצון אביו שנתן לו רשות קודם פרידתו ממנו שאם יתנו לו כך וכך יגרש או כתב לו כן באיגרת ואין הבעל נאמן לעשות עצמו רשע ואף דממ"נ רשע הוא שמוציא לעז על הגט מ"מ אמרינן השתא הוא דאיתרע וגם אינו נאמן להכחיש דבריו הראשונים בשעת סידור הגט שלא דיבר שום דבור כו' ופשיטא שגם דברי אביו אין מועילים להאמינו למשויה לבנו רשע ולפסול הגט להעיד שהמגורשת עדיין היא אשת בנו. הו' אפילו אם היה ברור לנו שהאב לא הרשה לי אכתי מוקמינן להבעל אחזקת כשרות ובודאי התיר שבועתו ע"פ שלשה כי אף שנשבע ברבים יש לו התרה ואף שנשבע לאביו וכמה טובות האב עושה לבנו מ"מ לא נזכר שהאב עשה איזה חטיבה עבור זה ועכ"פ בדיעבד מועיל התרה אפילו אם היתה השבועה ע"ד רבים מ"מ לדבר מצוה מועיל התרה ואין לך דבר מצוה גדול מזה להצילו מהרהורי עבירה שכבר הוא ד' שנים כו'. הז' דם המרדכי מודה במעשה דאשכחן פעם אחת דגלי קרא דאי עביד מהני שוב אמרינן דבכל אופן שעשה מעשה זה נגד מה דאזהיר רחמנא מהני ולכן אחז המרדכי בלשונו שנשבע שלא למכור שלא ליתן מתנה שלא למחול חוב ולא הזכיר ג"כ שלא לקדש אשה פלונית והיינו דבקידושין גבי קרא דמועיל אפילו עביד נגד מה דאזהר רחמנא דהיינו כה"ג שקידש אלמנה ה"ה בכל אזהרות דאזהיר רחמנא אינן מבטלין הקידושין ואפילו נשבע כו' וא"כ ה"ה בגירושין דגלי רחמנא באונס שגירש דמהני א"כ שוב אמרינן דגירושין בכל ענין דעביד נגד מאי דאזהיר רחמנא מהני והאריך בזה יסיים סוף דבר האשה הנ"ל מגורשת גמורה היא עכת"ד ושם האריך בכל פרט ופרט ע"ש וע' בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"א על כיוצא בזה קצת במי שנשבע שלא ליתן גט ואם יתן גט יהיה בטל ולא יהיה שום התרה לשבועה זו כ"א ע"פ אביו ועבר ונתן גט וכעת יש מערערים לומר שהגט בטל א' מטעם אי עביד ל"מ והב' מטעם ביטול הגט דכאן לא מהני פיסול עדים והאריך שם ג"ב להכשיר הגט ע"ש פלפול ארוך יע' בתשו' גליא מסכת סי' ד' שרמזתי לעיל סק"ד. וע' בתשו' רש"ל סי' נ"ה דשם מבואר ג"כ בפשיטות להקל אפילו אם נשבע שלא ליתן גט ע"ש. וע' במ"ש לעיל סי' ק"ח סק"ב ולקמן סי' קמ"א סעיף ס' סקנ"ט:
צריך שיתירו לו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תר"י בראובן שקבל עליו ח' בעה"ז ובעה"ב לגרש את אמתו נחלקו החכמים יש מי שרצה להתיר שאם לא נתיר יהיה הגט מעושה ויש מי שלא רצה לסמוך להתיר ח' כזה. והוא ז"ל השיג כבר הארכתי בתשובה להוכיח שאם הוא על תנאי ונתקיים התנאי אפילו ח' לעה"ב לא חייל אם אינו מפי ת"ח כו' וה"מ בתנאי של יהודה וכיוצא בו שהדבר ספק אם יכול לקיימו אבל בתנאי שיש בידו לקיימו אם קיים תנאו לא חל אפילו מפי ת"ח (ע"ש בסימן תצ"ח) ובענין אם הוא לדבר מצוה אם יש לו התרה נ"ל דאפילו לדבר מצוה אין לו התרה כו' הלכך בנ"ד יגרש את אשתו ויצא ידי הח' שהרי מה"ת מגורשת גמורה הוא שאין זה אונס כיון שהוא הביאו על עצמו ואינו אלא חומרת האחרונים ואח"כ אם יחזיר אותה מוטב ואם לא ירצה להחזירה יתן לה גט אחר מדעתו להוציא ידי חומרת האחרונים ז"ל וכבר הארכתי בתשובה אחרת בכיוצא בזה במי שנדר בנזירת שמשון לגרש את אשתו שהרי כ"ש אין לו התרה יהי' כנ"ד עכ"ד ע"ש. והתשובה אחרת הלא היא בחלק הנ"ל סי' תקנ"ב ע"ש עוד וגם בח"א סי' קס"א ובאמת כן מבואר גם בש"ע לקמן סי' קנ"ד סכ"ד בענין נ"ש דיגרש בשני גיטין ע"ש. ועמ"ש הלכך בנ"ד יגרש כו' היינו לפי דעתו דאפילו לדבר מצוה אין לו התרה אמנם אנן קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ה בהגה דדבר מצוה יש לו התרה וע"ש א"כ בנ"ד א"צ לכל זה:
שיתירו לו כ' בס' ב"מ וז"ל ומכ"ש דאסור לכופו לגרש מכח שבועתו כמבואר מהריטב"א שבב"י סי' קס"ה וע' תשו' מהריב"ל סי' ע"ט ואם כפו לקיים השבועה קרוב לגט מעושה אם גופי הגירושין שלא כדין עכ"ל עיין בס' גט מקושר אות ל"ט שתמה עליו שנעלם ממנו דברי הב"י סי' קנ"ד בשם הרר"י בן הרא"ש שכ' דגט הניתן בכפי' זו גט הוא כו' (ע' במל"מ פ"ב מה"ג דין ך') והאריך בזה ומסיק לדינא צ"ע ע"ש:
ויש מחמירין אפילו בכה"ג כתב בס' תו"ג וז"ל והנה להמחמירין בקנסות וסוברין שאף בקנסות הוי גט מעושה א"א לעשות תקנה כשעושין פשר בין איש ואשה שיקנוס עצמי שיעשה הגירושין ואפילו לעשות באופן המבואר בח"מ סי' ר"ז גבי אסמכתא כדרך שעושין חכמי ספרד המבואר שם דהיינו שהבעל יתחייב עצמו נגד אשתו או נגד אחר באלף זהובי' אף אם לא יגרש והאשה או האחר יתחייבו נגדו שאם יגרש יפטרוהו מהחוב הנ"ל כשפוטרין אותו מחובו כשיגרש ודאי דלא הוי גט מעושה כמבואר בתשו' הרשב"ץ שהביא הב"י שאם כפי אותו בדברים שהדין ניתן לכופו כגון פריעת כתוב' דפריעת בע"ח מצוה ומכין אותו עד שת"נ ולהצילו מאותו עישור ניתן גט לא היה גט מעושה כו' ע"ש לא דמי כלל דשאני הכא גבי פשר כיון ששני הקנינים מהאיש והאשה הי' במעמד אחד כשעוסקין באותי ענין ובודאי אם האשה לא תרצה לקבל ק"ס שתפטור אותו מחובו כשיגרשנה הבעל יחזור בו מהקנין שלי דכשעוסקין באותו ענין יכול לחזור מהק"ס כמבואר בח"מ סי' קצ"ה הרי תלוי הקנס בהגירושין כו' אמנם נראה דבאופן זה יכולין לעשות קנינים בהפשר על הגירושין שיקבל הבעל ס"ס שמוחל כל החיובים שיש להאיש על האשה תשמיש ומעשה ידי' אף אם לא יגרשנ' והוא ישאר על חייביה שלו מזונות ושאר חיובים וממילא יגרש כיון שמונעת ממנו כל דבר והוא מחוייב בכל החיובים ואינו גט מעושה רק כשתולה הקנס בגט משא"כ כאן שאין הקנס תלוי בגט כלל עכ"ל: וכתב עוד שם דלהך דיעה דס"ל דבקנס הוי גט מעושה נראה דאין יכולין לתבוע ממנו גם הקנס כיון שהבעל אומר אנא קאמינא לקיים הגירושין ומה אעשה שהב"ד אינם רוצים לקבל הגט ואומרים שהוא גט מעושה וכן אפילו נתחרט ואומר שאינו רוצה לגרש אין הב"ד יכולין לומר בל' זה או תן הקנס או גרש אשתך דהוי כגט מעוש' להך דיעה ואין לומר כיון דא"א לגרש שוב א"כ כשהתחייב עצמו מעיקרא בתנאי הגירושיו דמי לתנאי שא"א לקיים בסופו דהתנאי בטל והמעשה קיים וה"נ א"א לקיים התנאי כלל דהא א"א לגרש שוב דזה אינו זה לא דמי לחייב על תנאי שהחיוב חל מיד והתנאי מילתא אחריתי הוא משא"כ כאן דהחיוב לא בא רק לקנס כשלא יגרש. אמנם אם התחייב עצמו בקנס כשלא יגרש לזמן קבוע ונתחרט ולא רצה לגרש עד שעבר הזמן ממילא כשעבר הזמן נתחייב בהקנס אשי' אם יגרשנ' שוב דהא חיוב הקנס חל תיכף כשהגיע הזמן ולא גירש וא"כ רב"י יכולין לתובעו לדין בהקנס והוי ככופין אותו לשלם חובו וכשמגרש להיפטר מחובו לא הוי גט מעושה כמ"ש הרשב"ץ הנ"ל עכ"ד:
וטוב לחוש לכתחילה. עיין בתשו' משכנות יעקב סימן ל"ח אודות הגט אשר אחר הנתינה עמד הבעל וערער כמה' ערעורים וא' מערעירים הוא שהי' אנוס ע"פ הקאמפראמיס אשר מבואר בו שאם לא יביאנו אביו לגרש יתן קנס סך המבואר שם. והאריך מאד דיש להחמיר בזה מכמה טעמים חדא דמה שהבין הרמ"א ז"ל דיש מחלוקת בין הרשב"א והרשב"ץ ומתוך כך פסק דבדיעבד יש להקל הנה לפי המבואר בס' מכתב מאלי' בדיני הביטול סימן ך' ובמהרח"ש בדיני מודע' ואונס אין כאן מחלוקת כלל והעיקר תלוי באם שאנחנו יודעים ומכירים שאין מגרש אלא מצד הקנס ומגלה דעתו בכך הוי גט מעושה ולא התירו הרשב"ץ והר"ר מיימון רק בנדון דיידהו שקבל מתחלה הקנס מצד עצמו ורצונו הפשוט ולא זז מדעתו מתחלה ועד סוף דאז אין לתלות שעשה זה מחמת אונס וכ"כ בס' בית מאיר לחלק בכך ומסיים דצ"ע אם יש להקל נגד הרשב"א כמו בנדון דידי' אף בדיעבד כו' ע"ש) ועוד דגם לדעת הרמ"א ז"ל ששם מחלוקת בין שני הדיעות. מבואר עכ"פ דהיינו דוקא שקיבל הקנס עליו מדעת עצמו ורצונו מבלי ששמו אחרים עליו הקנס ואף בזה אינו מבואר מדבריו שיתיר ג"כ כשיתחרט אח"כ אבל כל שמתחלתו לא ברצונו הי' רק אחרים שמו הקנס עליו קרוב הדבר דלכ"ע חיישינן לי' לגט מעושה דהא אונס ממון חשיב אונס לדעת כל הפוסקי' ועוד דעיקר סברת המקילין במי שקבל עליו קנס מעצמי או נשבע לגרש הוא דאונסא דנפשי' לא הוי אונס הרי רבים מגדולי הראשונים חולקים וסוברים דבמתנה גם אונסא דנפשי' הוי אונס אפילו בלא מסירת מודעא המתנה בטילה וממילא דה"ה בגט ובשל תורה ובפרט באיסור ערוה יש להחמיר כדבריהם ועכ"פ לכחחילה היכיו דאפשר לתקוני ומכ"ש בנ"ד שאין כאן אפילו תחילתו שרצון ואשר אומרים לו קודם כתיבת הגט שיסירו מעליו כל המכריחים קשה הדבר מאד לסמוך ע"ז כל זמן שלא עשו מעשה בפועל לבטל ההכרח ואכתי לא סמכא דעתי' אולי לא יתרצו השני ברורים לבטל הקאמפראמוס ואולי לא יעלה בידם אחר אשר נכתב בערכאותיהם ואולי ימחו בידם מצד השני כמובן כו' והאריך בזה בשלשה תשובות שאח"ז והתווכח בזה עם הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל. והביא שם עוד פוסקים המדברים בענין זה ה"ה המבי"ט שהובא בכנה"נ סי' קנ"ד והר"ר בצלאל סי' ט"ז ומהרי"ט צהלין סי' מ' ותשו' חוט המשולש ח"ד מספרי התשב"ץ סי' ל"ה ע"ש (ושם האריך עוד בענין אונס האב לגבי הבן ויובא לקמן סקי"ב) וע' עוד בתשו' מהרי"ם סי' מ':
י"א דלא מקרי אונס. ע' בב"י שהביא בשם הרשב"ץ שאם גזלה אשתי מעות ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה וא"י לכופה בדין להחזירם או מפחידתו להפסיד ממון שמסתפק אם גירש מכח אותו העישוי אי הוי גט מעושה או לא כו' עד אבל קושטא דמלתא ודתלוהו ויהיב א"צ מודעא עש"ה. ואין בדבריו החלט אי הוי גט מעושה. ועיין בס' תו"ג שכ' ע"ז וז"ל והנה בפחידתו להפסידו מממון מבואר בח"מ סי' ר"ה דהוי אינם כדמוכח במעשה דפרדיסא ובח"מ בסי' י"ב דנתפשר מחמת שרצה לכפור לו ממון והוי אונס לכן נראה דמיירי שהאשה גזלה ממונו ואינה דיצא להחזיר ואינה נזכרת כלל הגירושין וכן במפחידתי להפסיד ממון מיירי באופן זה והוא להיפטר מאותו צרה מגרש בעצמו בזה יש לדין דלא הוי גט מעושה כלל דהא בח"מ סי' ר"ה מביא הב"י שהקשו גבי סיקריקין הא תלוהו ויהיב היא ותירץ ת ' א' דהרוגי מלחמה שאני ותירץ ב' דכשאינו מזכיר המתנה בשעת אונס רק נתן מעצמו לפדות נפשו הוי מתנה ובסי' רל"ו ס"א בהגה פסק כתירוץ הב' דאם נתנו לו הבעלים קרקע מעצמן כדי שלא יהרגנו דהוי מתנה ואפילו בכל מציקין כן אינן הרוגי מלחמה יע"ש וא"כ גם בגט הדין כן (ע' בספרו נה"מ סי' ר"ה ס"ב שהביא דכן מסיק מהרח"ש וגם הוא ז"ל שם הסכים כו' ע"ש (וע' בפ"ת ליו"ד סי' קנ"ז סק"ב) וכן מעשים בכל יום שהאשה לפעמים מצירה להבעל בגזילת ממון ובשאר דברים ומחמת זה מגרש ואין מי שחש לגט מעושה. וכן נראה לפע"ד להשוות המחלוקת באונס אב על בניו שאין כאן מחלוקת דהרשב"ץ מיירי שבשעה שאונס את בנו אינו מזכיר הגירושין של האב כי כן מיירי התם שאנסו להאב שלא לצאת מהעיר עד שיהיה לבן משייט עמהם ובכה"ג מיירי באונס להבן שאינו מזכיר כלל הגירושין אבל אם מזכיר הגירושין בשעת האונס אף הרשב"ץ מודה כל שידעינן שהמגרש ודאי דהיה נותן ממון מרובה להפטר מהאונס ודאי דכשמזכירין להמגרש שאם לא יגרש יאנס את בנו בכך וכך נראה דהוי גט מעושה דגרע מאונס ממון עכ"ל. ולע"ד איני מבין דבריו מ"ש דהרשב"ץ מיירי באינה מזכרת הגירושין כו' חדא דבהדיא נזכר בל' הרשב"ץ ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה. ועוד דענין זה בלא הזכירו הגירושין בשעת האונס כבר כתבו הרשב"ץ מקודם שכ' וז"ל ויש אונס אחר אע"פ שהוא אנסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר א' והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפי' כיון שלא כפו אותו ממש להוציא כו' ואם כן מ"ש אח"ז ויש אונס אחר אע"פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופי כגון שגזלה אשתו ממנו ממון כו' בודאי דמיירי אף שמזכרת הגירושין אלא שמסתפק כיון שאינו רק אונס ממון ואינו אונס כגופו. ועוד דאין אפשר לומר דעיקר ספיקו של הרשב"ץ בזה הוא מחמת שלא הזכירה הגירושין הרי בדין שכתב הרשב"ץ מקודם מסיים וז"ל ומיהו מסתברא דה"מ כשכופוהו כדין באותן דברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה כי' אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפיה גירש אפשר דהוי גט מעושה כו' וכן בסוף התשובה מסיים וז"ל ומעתה נשוב לנדון שלפנינו כו' חדא שלא עכבוהו עד שיגרש אלא עד שיעמוד בנו לדין ועיכוב זה בדין היה כו' הרי מבואר דמסתברא ליה להרשב"ץ גם בשלא כפוהו על הגירושין אלא על דבר אחר והוא מעצמו להנצל מאותו אונס מגרש אם הכפיה על דבר אחר היה שלא כדין מקרי אונס (וע"י דס"ל כתירוץ הא' הנ"ל גבי סיקריקין וע' במל"מ פ"ב מה"ג דין ך') ואיך יחזיר הרשב"ץ ויסתפק בגזלה ממנו מעות דהא זה ודאי שלא כדין היה גזילות המעות ומקרי אנוס לדעתו: אלא ודאי ברור דהרשב"ץ מיירי כאן במזכרת הגירושין וכמ"ש להדיא עד שיגרשנה. אלא שמסתפק כיין שאינו אונס בגופו שאין כאן חבטה ולא הכאה אלא אונס ממון ומה שהקשה התו"ג דהא אונס ממין ודאי דהוי אונס כדמוכח במעשה דפרדיסא כו' נראה ליישב דמ"ה מספקא ליה דאפשר לחלק דהא דאונס ממון הוי אונס היינו דוקא לענין דבר שבממון כיוצא בו אבל לענין דבר גדול גירושי אשה אפשר לא הוי אונס דהא חזינן בדבר שבממון מהני אם קיבל מעות דהיו תלוהו וזבין וכאן בגט אף אם קיבל מעות עבור הגט לא הוי כתלוהו וזבין משום דאין דמים לאשה ה"נ משום אונס קטן כזה לא הוי ליה לגרש ומוטב היה לו להפסיד הממון ולא לגרש ומסתמא ברצונו הוא מגרש והגע עצמך גם בענין דבר שבממון אם היה אונס ממון על סך מועט בודאי דלא חשיב אונס ה"ה הכא בגירישין אף שגזלה ממון הרבה נחשב כסך מועט לענין זה. ומ"מ מספקא ליה דאולי מ"מ הוי אונס דמי יימר דאשתו זאת חביבא ליה מהממון אולי הממון חביב עליו יותר דודאי הא דכתבו הפוסקים דאפילו קיבל מעות לא מהני משום דאין דמים לאשה הינו משום ספיקא אבל ודא דאיכא להיפך שהממון חביב עליו יותר שהרי אמרו חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו מכ"ש מאשתו וא"כ שפיר מספקא ליה להרשב"ץ. ועפ"ז נלע"ד להמציא דבר חדש היכא דמתחלה לא היה רק אונס ממון ואח"כ מגרש בקבלת ממין זולת ממון שלו י"ל דלית בה שום ספיקא ובודאי מהני דע"כ לא מספקא ליה להרשב"א אלא באונס ממון ואח"כ אינו מקבל שום ממון אחר בזה י"ל דהוי אונס דאולי הממון חביב עליו וכן ע"כ לא כתבו הפוסקים דאפי' קיבל מעות לא מהני אלא היכא דהאונס היה בגופו הכאה וחבטה משום די"ל דהאשה חביבה עליו מהממון והוא אינו מגרש אלא בשבל האונס דהכאה אבל היכא ששניהם חוברו יחדיו דמתחלה לא היה רק אונס ממון ואח"כ מגרש בקבלת מעות יתרים כיוצא בו י"ל דממ"נ מהני או דלא הוי אונס או דהוי כתליהו וזבין ודוק (ישוב מצאתי מדברי התו"ג בעצמו ס"ס זה קצת סעד לסברא זו) ובתשובה הארכתי על מעשה כיוצא בזה גם מ"ש הת"ג להשוות המחלוקת באונס אב על בנו דהרשב"ץ מיירי שבשעה שאונס את בנו אינו מזכיר הגירושין אלא דמסתפק כיון שאינו בגופו וצ"ע בכל זה:
ויש מחמירים באב על בנו. ע' בת' משכנות יעקב שכ' שדעתו להחמיר כיש מחמירין אלו דאונס אב לגבי בן חשיב אונס (גם בס' ב"מ לעיל ס"א כתב דכן עיקר) והביא שם מדברי הרשב"א בתשו' המיוחסות לרמב"ן סי' רע"ג והר"ר בצלאל סי' ט"ז והגמ"ר פ"ו דגיטין ותשו' הרשב"ש סי' של"ט שכולם החמירו בדבר זה ובפרט בנ"ד לפי טענת המערער שהכהו אביו מכה רבה כו' ע"ש עוד בתשובה שניה שם אות ט"ו:
ואנסוהו ב"ד עד שהוציא. עי' באה"ג אות ך' וע' בתשו' חות יאיר סי' נ"ה ונ"ו שהאריך בזה אי בעינן דוקא אמירת רוצה אני (ע' בנה"מ סי' ר"ה סק"א) וגם האריך שם לתרץ איך באלי שכופין אותן להוציא כותבין בגט ברעות נפשי בדלא אניסנא ע"ש וע' בס' גט מקושר אות מ"ו מ"ש בזה:
מן הכהונה עבה"ט מ"ש וצ"ע אם קידש אחר כו' ועיין בס' תו"ג שכ' ע"ז דבר"ן פ' המגרש מבואר בהדיא דלא הוי קדושין כלל ע"ש.
אנסוהו עכו"ם. ע' בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים צ"ה שכ' דאפילו אם לא היו מכין אותו רק היה איום בלבד בדבר שיש בידו לעשותו נקרא אונס. ומסיים שם על עובדא דידיה וז"ל כללא דמלתא כל זמן שאנשי השופט שם אע"פ שיאמר רוצה אני כמה פעמים הוי גט מעושה ואם אחר שהלכו אנשי השופט ונסתלק האונס שאלוהו אם תרצה לגרש ואמר רוצה אני הגט כשר והקולר תלוי בצואר החכם המסדר הגט כי הוא יודע אם נסתלק האונס או לא ויחוש לעצמו ועדיין לבי מהסם בגט זה כיון שגילה דעתו בתחילה בעת שהיו אנשי השופט כששאלוהו עדיין אם הוא נותן הגט מרצונו והשיב ברצוני או שלא ברצוני אין לך מודעא גדולה מזו ואפילו שלא נתברר האונס שתלה בו מודעתו כו' הלכך בנ"ד כיון שבתחלה היה אונס וגילה בדעתו שאמר מרצוני או שלא מרצוני אע"פ שהלכו משם אנשי השופט ואמר א"ב מרצוני יש לחוש אם לא שיתברר אצל מסדר הגט שאנשי השופט לא איימו עליו ולא אנסוהו כלל שאפי' אמר בתחלה מרצונו או שלא מרצונו שלא מחמת צד אונס הגט כשר עכ"ל ע"ש. עוד ועמ"ש לעיל סק"ד:
ואפי' אם קיבל מעות. עב"ש סקי"ד וע' בת' הרשב"ץ סי' א' ובת' בנו הרשב"ש סז' של"ט שגם הם צדדו להקל בנתנו לו מעות ע"ש ועי' בת' משכנות יעקב בסי' ל"א בת' ג' אות ה' שכ' דנראה ברור דלא כתבו המקילים להקל בקיבל מעות רק אם נתנו לו מעות שלא היה לו בהן זכות מקודם כגון שנתנו לו קרובי האשה אבל אם ויתרו לו קצת מנדוניית האשה אשר גם מקודם הגירושין היו שייכים לו וזכה באשה ובנכסים שלה היעלה על הדעת שבשביל שנתנו לו קצת מנכסיה יהיה דומה לזבינא הא למה זה דומה לאחד שגזלו ממנו קרקע וסך רב מעות ועשו עמו פשרה להחזיר לו קצת מעות כו' וסברא זו נכונה ומבוארת גם בתשו' הר"ר בצלאל ז"ל. ובר מן דין שאין סברא זו דקבלת מעות דמיא לזבינא מוסכמת כלל כמבואר בתשו' ר"ב בשם רוב הפוסקים ובתשו' מהרי"ט צהלין בשם הרא"ם בתשובה (גם בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים ל"ה מבואר גם כן דאפילו קיבל מעות הוי גט מעושה ע"ש) ומה שקצת פוסקים דקדקו להקל מדברי הרשב"ם לענ"ד נראה ברור דאין זו ראיה כלל כו' ע"ש עוד בתשובה רביעית מן אות כ"ה עד אות ל"ו:
אם קבל מעות. עב"י שהביא תשובת הרשב"א בענין קנס וכתב שם וז"ל ואם נפשך לומר דתלוהו וזבין הוא זה דכיון שקיבל ע"ע מדעתו קנס אלף דינרין ובנתינת הגט הרויח ממון זה הוי כמקבל ממון דעלמא לא היא שאין זה כמקבל ממון רק כניצל מהפסד ממון כו' ע"ש. ולכאורה מבואר מזה דאם באמת מקבל ממון דעלמא הוי שפיר תלוהו וזבין. אמנם ראיתי בס' תו"ג שכ' על דברי הרשב"א אלו וז"ל ואין ללמוד מדבריו דאם נתנו לו ממון בשעה שכפוהו ליתן גט דהוי כתלוהו וזבין וכשר אפילו בכפוהו שלא כדין דז"א דהא אפילו בזביני כל שכפוהו ליתן בפחות משויו הוו כתלוהו ויהיב וא"כ בגט אשה א"א לומר כלל דהוי בשויו דאולי כל הון יבוזו לו בעד אשתו ואולי חביבא לי' אשתו כגופו וא"כ אינו נותן הגט בעבור הממון רק מחמת הכפיות והכאות משא"כ בעובדא דהרשב"א שאין לו אונס רק מה שמפסיד הממון שנתחייב ליתן אם לא יגרש ומגרש רק מחמת יראת הפסד הממון שבידו דהא ביותר ממה שיש לו אינו ירא דלא יטלו את נפשו ממנו וכשמגרש מיראת ממון זה הרי רואין שממון זה חביב עליו מאשה זו הרי ממון זה הוי ככל מה ששוה האשה בעיניו ודימה אותו הרשב"א שפיר לתלוהו וזבין ולכך הוצרך הרשב"א ליתן טעם אחר דהצלת היזק לא דמי לתלוהו וזבין עכ"ל (ומזה קצת סעד למה שכתבתי לעיל ס"ק י"א דהיכא דמתחילה לא הי' רק אונס ממון ואח"כ מגרש בקבלת ממון יתרים כיוצא בו י"ל דממ"נ מהני ע"ש מיהו יש לחלק):