משנה הכל מעריכין וכו'. פירש"י ערך כתוב בפרשה, נדר דמי עלי ושמין אותו וכו'. וכ"כ התוס' ראיתי בספר צאן קדשים שהגיה ברש"י ותוס' ותמה על הרב ברכת הזבח שלא העיר והוא טעות דמוכח דבערכין לא שייך שומא וכו' ע"ש ולדבר הזה יסלח האדון דהדבר פשוט מאד דרש"י ותוס' ברישא מפרשי מהו ערך ומהו נדר וכתבו ערך כתוב בפרשה. ופירוש נדר היינו דמי עלי ושמין וכו' ואחר באו לפרש המשנה מעריכין וכו'. והרב הנזכר חשב שכתבו רש"י דתוס' ערך כתוב בפרשת נדרים וזה גרם לו לכתוב מה שכתב. ולמה שהבין והגיה לא ידענא איך הונח לו לשונם שכתבו ערך כתוב פרשת נדרים ומה ענין פרשת נדרים כאן והול"ל פרשת ערכין והדברים פשוטים:
תוס' ד"ה הכל מעריכין בנזיר ונדרים הזכיר כנויים שלא להזכיר ש"ש לבטלה וכאן לא חש להזכיר שלא היו מזכירין ש"ש על הערכין. עכ"ל ויש להעיר דזו מחלקת ר"י ור"ל בנדרים דף יו"ד דר"י סבר לשונות גויים הם ור"ל סבר לשון שבדו להם חכמים וידוע דהלכה כר' יוחנן והכי רהטא סוגיא דהתם דלשון נכרים הם. ונפקא מינה מפלוגתייהו דלמ"ד לשון שבדו חכמים אין להוסיף עליהם ולמ"ד לשון נכרים הם הולכים אחר הכנויים בכל מקום ובכל זמן והכי מוכח בירושלמי ריש נזיר. וכן הרמב"ם פ"א דנדרים דפסק כר"י כתב דהולכין אחר לשון כלל העם במקום ובזמן והסמ"ג לאוין רמ"ב אחר שכתב לשון הרמב"ם גמר אומר וכן אמר ר' יוחנן כנויים לשון גויים הם וא"כ אמרנו נבא העי"ר על התוס' דנקטי בפשיטות דשם הזכיר כנויים שלא להזכיר שם שמים לבטלה והיינו כריש לקיש והול"ל כר"י דהלכתא כותיה. וכן יש להעיר על הרא"ש בפסקיו ריש נדרים שכתב הא דתקינו כנויין לשבועות כי היכי דלא לימא שבועה לה' וכו' דאמאי נקט לדר"ל:
הן אמת כי זאת מצאנו בירושלמי ריש נזיר דמחלפא שיטתייהו דר' יוחנן וריש לקיש מיהו אנן אגמרין תלמוד בבלי סמכינן כמו שידענו מגדולי הראשונים ואין להאריך בזה:
ותבט עיני בלקוטי מהר"ר בצלאל אשכנזי כ"י שכתב על דברי התוס' הנזכרים ולמ"ד לשוגות של גוים הם צ"ע עכ"ל והרב תוספת י"ט כתב ושמא בערכין לא היו כנויין ע"ש ושניהם המלכים לא זכרו דברי התוס' בריש נדרים ד"ה ונזירות שכתבו כן דלמ"ד כנויין של גויים הם לא נמצא להם לשון נכרים וכו' ע"ש. ועוד נעלם מהרב בצלאל והרב תוספת יום טוב דבירושלמי ריש נדרים המה ראו כן תמהו דלא תנינן כנויי ערכין ותמורות והקדשות ופריק לה ונראה דאתי כמ"ד לשון גויים הם ולא מצאו להם כנויים כמ"ש הרב פני משה פירוש ירושלמי שם ובריש נזיר. וגם על התוס' יש קצת להרגיש דלא זכרו הירושלמי. והרב פני משה הנזכר לא זכר דברי התוס':
תוס' ד"ה לאתויי מנוול ומוכה שחין משמע דקאי נמי אעבדים דמתניתין. ויש להקשות דהא מיבעיא לן פרק השולח עבד שמכרו רבו לקנס וכו' וי"ל וכו' עיין כל דבריהם:
ולפום ריהטא יש להעיר על התוס' דהתם פרק השולח בעיא דלא איפשיטא היא והיכי מקשו בכח אלמא אית ליה בדמים. ואף אם נפרש כונתם דאמאי לא פשיט התם ממתניתין דהכא מלבד דלשונם דחוק שכתבו אלמא אית ליה דמים דמשמע דאיפשיטא בעיין והכי קי"ל דאית ליה דמים. עוד בה דמה יוכיח הוכח ממשנתנו הש"ס דהוכחה קלישתא היא ולא שמה מתיא וכבר עלה על לב מראה האופני"ם לישב דבריהם. האמנם צריך להתישב בסוגית השולח בדברי הראשונים והאחרונים לאסוקי מילתא כפי קיצורנו:
ואת זה ראיתי בספר צאן קדשים שכתב על דברי התוס' הללו וז"ל פירוש וכיון דיכול למוכרו לו לקנס אפילו מנוול ומוכה שחין נמי ראוי לשרת לרבו ולמיקם קמיה ויכול למוכרו לקנס ומאי אתי הכל לרבות ומשני הכא בטריפה ומנוול ומוכה שחין דלא חזי לשרת ולא יכול למוכרו וכו' ע"ש. ויש להתישב בדבריו דממרוצת לשונו נראה דאיפשיטא בעיין דיכול למכרו לקנס. וכבר מילתא אמורה דבעיין לא איפשיטא ותו בדין ערובא שעירב בבתים דמנוול ומוכה שחין ראוי לשרת לרבו ולמיקם קמיה והוא נגד הש"ס שם בהשולח דכי משני איכא עבד טריפה פריך והא חזי למיקם קמיה ופריק במנוול ומוכה שחין ופירש"י דמאיס והוי נמי טריפה דלאו בר קנסא הוא הרי דטריפה חזי למיקם קמיה ומנוול לא חזי ואלו הרב הנזכר כתב דמנוול ומוכה שחין חזי לשרת ולעמוד את פני האדון ומשני בטריפה דלא חזי לשרת. ובמה שהקשו ותירצו עוד התוס' יש לגמגם וכבר ראיתי מה שהגיה הרב צאן קדשים בתירוצם וכתב שכן הוא בספר ישן והיא נסחא נכונה ועם כל זה אכתי לא איפרק מחולשה כאשר עיניהם ישיתו ממעיינ"י הישועה:
ולא אכחד דכעת לא זכיתי להבין תירוץ התוס' דס"ס הרי אתרבי טריפה בנפשות ונמצא דקרי ליה נפש ואי התם פרק יוצא דופן מוקי דמתניתין אף כרשב"ג ובשכלו לו חדשיו לא יגהה מזור לקושיתם כיון דנקרא נפש. ותו דאעיקרא קושיתם אינה צריכה לפנים דהרי שנינו במכילתא פרשת משפטים ובתורת כהנים פרשת אמור ובש"ס ריש פרק הנחנקין יכול אפילו הכה את הנפלים יהא חייב ת"ל איש מה איש מיוחד שהוא בן קיימא יצאו נפלים שאינן בני קיימא וא"כ מאי ק"ל להתוס' נהי דטריפה בכלל נפש וגם נפלים איתנהו בכלל נפש אלא דממעטינן להו מדכתיב איש וטריפה כיוצא בהן דבעינן דליהוו בני קיימא מדכתיב איש. ועיין בסנהדרין דף ע"ח. ובתורת כהנים פרשת בחקותי איתא להך בריתא דנפשות לאתויי מנוול ומוכה שחין דסד"א כל שישנו בדמים ישנו בערכין ת"ל נפשות וכתב הרב קרבן אהרן בסיפא דבריתא וז"ל ת"ל שהם בכלל דמים שאם אמר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק עכ"ל ולא ידעתי ושותיה דמר לא גמירנא דלערכין דוקא אתרבי מנוול ומוכה שחין ואולי הוא ט"ס. וראיתי בפירוש המשנה כ"י מהרב החסיד מז"ה מהר"א אזולאי זלה"ה שכתב משם הרא"ש בתוספותיו דמ"ש לאתויי מנוול ומוכה שחין לא קאי אעבדים דעבד אפילו מנוול ומוכה שחין ישנו בדמים שראוי לימכר לקנס כדמוכח בגיטין עכ"ל וצריך ישוב דלא איפשיטא כמ"ש הרא"ש עצמו שם בפסקיו ע"ש: