מהו ולא נתן ה'. הלא הדבר תלוי באדם כמ"ש תנה בני לבך לי ועוד שהרי היו כולם בעלי דיעה יותר מכל הדורות שנקראו דור דעה:
אמר הקב"ה מי יתן. והנה לפי פשוטו שמפורש בדברים ה' פסוק כ"ו מי יתן הוא תשובה על מ"ש שם מפסוק כ' עד פסוק כ"ד שבקשו ממשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ועל זה השיב השי"ת הטיבו כל אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וכן מפורש במכילתא פסוק וכל העם רואים. אך דעת המדרש שלא יתכן כן שבזה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה לא הטיבו כלל כמ"ש בפסוק ישקני באריכות שכאשר אמרו דבר אתה עמנו חזר יצה"ר למקומו ולמדו ושכחו והתחרטו על ששאלו כן ובקשו שיגלה השי"ת להם שני' וילמדם בעצמו ולא נעתר להם עד לעתיד ואיך יאמר על זה הטיבו את אשר דברו ובהכרח לדרוש ע"פ מדה כ' אם אינו ענין למ"ש קרב אתה ושמע תנהו ענין למ"ש נעשה ונשמע וכמ"ש ג"כ מפורש במכילתא יתרו פסוק וידבר אלהים קודם פסוק אנכי וז"ל וישב משה את דברי העם אל ה' ומה היו דברי העם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ומנין שהודה המקום לדבריהם שנאמר ויאמר ה' אלי הטיבו את אשר דברו ועי' ויק"ר פרשה ל"ב סי' ב' שי"ר פסוק יונתי ויותר מפורש בפסיקתא פרשה מ"א סי' ד' כמו שכתבתי. ויתכן מאד שעל שכתוב שתי פעמים הטיבו אשר דברו אחד בדברים ה' אחר עשרת הדברות ושם כתוב הטיבו כל אשר דברו היינו מ"ש כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ובדברים י"ח כתוב הטיבו אשר דברו אצל נביא אקים להם ובזה מבואר הכל ודו"ק. ומאחר שהקב"ה אמר מי יתן והיה לבבם זה אין מי שיתן רק השי"ת א"כ לא הי' זה מהשי"ת אלא פתיחת דברים שיבינו כוונתו ויבושו ויאמרו אתה תן ומאחר שלא בקשו כן על זה אמר כאן ולא נתן היינו בעת שהיה לו ליתן והיינו בעת שאמר מי יתן והיה לבבם זה:
עכנא אחת קשה. והנמשל על יצר הלב שהוא קשה להכניעו ולשבר וכמ"ש אלולי הקב"ה עוזר לו אינו יכול לו והיה להם לכך אתה תן כנ"ל:
דגנב או הנגנב. אם גנב אחד את חבירו למכרו או להחזיקו לעבד ושניהם שותקים ואינם מגלים הגניבה הנה הגנב מוכרח לשתוק לטובחו אך הנגנב זהו טובתו שיגלה לכל שיצילוהו ור"מ אזיל לשיטתו בשמ"ר פרשה מ"ב סי' ז' שהיו עומדים אצל הר סיני ואומרים נעשה ונשמע ולבם מכוון לעבודת כוכבים היינו לפסל מיכה היינו איזה רשעים שבהם ועכ"ז אמר על כולם מי יתן והיה לבבם זה וירא און ולא יתבונן:
אותו מעשה. היינו העגל ועל זה מביא פסוק הרף ממני ואשמידם שנאמר אצל העגל ואח"כ הביא המדרש פסוק סלח נא לעון העם הזה ופסוק סלחתי כדברך שנאמרו אצל המרגלים אך באמת דעת חז"ל שכל התפלות היו בעגל ובמרגלים. ועי' מ"ש בזה דבר לאשורו בשמ"ר פרשה נ"א סי' ד' ולעיל פרשה ג' סי' ט"ו בראיות: @88 דף קטו ע"א
ואף עכשיו וכו' ולבטל את שלך. צ"ע דמשמע במ"ש ואף עכשיו שדומה לדבר הקודם ובאמת הוא ממש הפכו כמ"ש בטלתי את שלי וקיימתי את שלך וכן מ"ש עוד לאחוז החבל בשני הראשין שהם שני דברים סותרים אך הענין בזה שהיה אמר למשה הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול ועצום והכוונה האמיתית בזה שיעשנו לנוי גדול ועצום שיכנס לארץ ולירש אותה לעולם וכאשר ביקש סלח נא היתה כוונתו שאינו מתרצה שיהיה הוא הגוי גדול שיכנס לארץ רק ישראל יהיה הגוי גדול והם יכנסו לארץ וירשוה ואם היה משה נכנס לארץ היה פה מקטרג פתוח תמיד לקיים גזירה ראשונה של הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול והיינו בכל עת שהיו ישראל חוטאים (וכאשר באמת קיים לו הגזירה כמ"ש חז"ל על פסוק ובני רחביה רבו למעלה למעלה מששים רבוא) ע"כ נורא עלילה סבב סיבות שלא יכנס משה לארץ לקיים מ"ש סלח נא סלחתי כדבריך. וזהו מ"ש דברים א' ל"ז בסיפור גזירת מרגלים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה שאם היה משה נכנס לארץ היה צריך ליתן מקום למ"ש הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול וכאשר חטא משה במי מריבה וגזר עליו שלא יכנס לארץ היה לכוונה הנ"ל נמצא שהוא ענין אחד וגזירה אחת שאם יקיים סלח נא בהכרח בטל אעברה נא ואם יקיים אעברה נא בטל סלח נא ואם לקיים שתיהן דומה לאוחז חבל בשני ראשין שאם אחד רוצה למשוך אליו איזה דבר ואוחז חבל בידו צריך לעזוב ראש אחד מידו לקשור בדבר הנמשך אך אם יחזיק שני ראשים בידו לא יתכן למשוך וכן בנמשל בהכרח שיעזוב אחד ויתפוס אחד ולא לתפסו בסלח נא ובאעברה נא וכיון ששמע משה כך שביטל גזירתו יעורר גזירת ישראל בטל את שלו:
אחד פדה ס' רבוא בעגל. ולא הזכיר במרגלים כי במרגלים לא פדה אותם אלא לשעה שעכ"פ מתו כולם במדבר רק בעגל פדה אותם לגמרי והיה להם לישראל להתפלל לבטל גזירת משה כי לא תעבור ולבטל גם מ"ש הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך וגו' והן אל כביר לא ימאס ומרומז כל זה במ"ש ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' ואולך אתכם ארבעים שנה כאומר אני סבלתי אתכם ארבעים שנה בתפלתי ואתם לא סבלתם אותי אפילו פעם אחת בתפלתכם עי' לעיל פרשה ג' סי' י"א: