ומכבד לאדם גדול. שאפילו הרעה שאין בידו לעשותה מבקש תחבולות לעשותה על ידי אחר אך הקב"ה אפילו שבידו לעשותו אינו עושה והדרשה השניה לענין השלום היא העקרית אך הדרשה הראשונה הובא דרך אגב:
חס הכתוב עליהם. אחר שקבלו ענשם במצרים ועל הים צוה שלא ליטור להם איבה עוד לעולם וכמ"ש במ"ר פרשה כ"א סי' ד' שתים בחרב וכו' ע"ש שאחר שדנם בים פסקה השנאה ממצרים ועי' שמ"ר פרשה כ' סי' י"ב וי"ד:
מעשה ברבי מאיר. ויק"ר פרשה ט' סי' ו' כל הענין:
מתפסק. הוא פיהוק הנזכר בברכות דף כ"ד שבת קל"ו נדה ס"ג והביאם הערוך ערך פה"ק ופי' שפותח פיו בכל כחו וכן פי' רש"י שם פיהק פיו הקים עד שנראה הפה כמו שפסק הנקרא בלע"ז (גענעצין) והוא סימן למי שיש בו עין רעה ויש לזה לחשים ובעת הלחש צריכים לרוק לעין ומ"ש ללחוש לעין פי' לומר לחש של חולי עין רעה ובויק"ר שם המעשה בשנוי:
שאמר הכתוב דבר של בדאי. ב"ר פרשה ק' סי' ח' וש"נ ושם הגירסא שאמרו השבטים דבר של בדאי ועמ"ש שאין פירושו שהדבר שקר מעיקרו אלא פי' שהענין בעצמו יש לו עיקר אלא שלא נאמר בלשונו ואין זה אלא שנוי ולא שקר:
חביב הוא השלום. במ"ר פרשה י"א סימן ז' יותר מפורש:
שנתנו לפנחס. עי' עוד במ"ר ריש פרשה כ"א:
חותמיהם של ברכות. ויק"ר סוף פרשה ט':
הנני נוטה אליה. ובריש הענין שמחו את ירושלים:
אמר דוד. המזמור פ"ה אמרו בני קרח ועכ"ז כל ספר תהלים נקרא על שם דוד ומשמעות הכתוב אשמעה מה ידבר האל שנטה אזנו לשמוע מה שידבר ועי' במ"ר ריש פרשה י"ב שדורש פסוק זה על משה:
כלי מחזיק ברכות. עיין ברכות דף ס"ד ע"א: