מהו לפני מותו. כמ"ש בספרי כאן וכי תעלה על דעתך שאחר מותו היה מברך את ישראל וע"כ דורש כאן לפני מותו על מלאך המות שהשליכו לפניו ועכב את מותו וברכם בדעת צלולה ברוה"ק:
אמר ר"מ. שהרי בהדר וילך כתוב הן קרבו ימיך למות היינו באותו היום כדלעיל פרשה ט' סי' ט' ואז נצטווה לומר השירה וללמדה לישראל וקודם שיאמר השירה אין רשות למלאכי המות לקרב אליו וזהו מ"ש לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה היינו השירה עי' לקמן סי' ח':
השמים והארץ מקלסין. לא הביא פסוק רק שהשמים מקלסין ולא על הארץ ועי' מ"ש לעיל פרשה י' סי' ב' בשם הילקוט מפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו:
השמים והארץ מקלסין אותו. קילוס טבעי ותמידי מעידים על יכלתו גדלו וטובו והמלאך המות שבא לקיים מ"ש כן קרבו ימיך למות שניתן לו ולשמש רשות לקטרג עליו כמ"ש לעיל פרשה ט' ריש סי' ט' קטרג עליו גם כאן שלא להניחו לומר השירה ומשה השיב לו שאני משתק אותם כמ"ש לעיל פרשה י' סוף סי' א'. שהנהגת משה שהיה רק ע"י נס ופלא הנהגה שהוא למעלה מן הטבע שקילוסו גדול מקילוס הטבעי ואמר האזינו השמים ודעת המדרש שעיקר השירה מתחלת מפסוק שחת לו וד' פסוקים הקודמים על טענת משה עם מלאכי המות בפעם א' השיב לו האזינו השמים יערוף כמטר וגו' תזל וגו' היינו הברכות שאמר בריש סי' זה ופעם הב' אמר כי שם ה' וגו' ובפעם האחרון אמר פסוק של צדוק הדין:
מתקשה לצאת. עד שלא נתן לה רשות:
כי הצלת נפשי ממות. הנה חז"ל דרשו פסוקים אלו על מיתת משה ע"פ מדה ז' וי"ז כי כאן כתיב כי שם ה' אקרא ולא פירש מה קרא ושם כתיב ובשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי א"כ מ"ש כאן כי שם ה' אקרא כאלו מפורש ג"כ אנה ה' מלטה נפשי ולמדו שכל מזמור זה מדבר במשה במ"ש את קולי תחנוני כמ"ש ואתחנן וגו' היינו כשבשר אותו למות וזהו אפפוני חבלי מות וגו' וכמ"ש לפני מותו עד שובי נפשי למנוחיכי פי' שתשוב למקום מנוחתה בצרור החיים בג"ע וכל המזמור מענין טענת משה עם השי"ת ועם נפשו ומ"ש כי הצלת נפשי ממות והרי מפורש בתורה שמת ע"כ דורש תאמר שבקש מה"מ לשלוט עליך ע"ז השיבה לא יעשה כן שהש"י לא ימסרני בידו וע"ז נתן שבח להקב"ה כי חלצת נפשי ממות פי' ממלאך המות ותחלה אמר שובי נפשי למנוחיכי ואיך יאמר לה כי חלצת נפשי אלא ע"פ מדה ט' ומדה ל"א אחר שאמר אנה ה' מלטה נפשי הסיח עם נפשי ושאל אותה והשיבה לו ג' פעמים וע"ז נתן ג' שבחים להקב"ה וזהו פסוק כי חלצת נפשי בנוכח להשי"ת וכן מ"ש את עיני מן דמעה הוא שבח להקב"ה אחר ששאל אותה והשיבה וכן מ"ש את רגלי מדחי ומ"ש אתהלך לפני שמדבר על עצמו היינו דברי הנפש על ששאל אותה להיכן את עתידה לילך השיבה אתהלך לפני ה' וכל אלו מקומם קודם פסוק שובי נפשי למנוחיכי שזה היה בסוף הכל שנתן לה רשות לנפשו לצאת מאחר שאין את מתירא מכל אלו למה את מתקשה לצאת והמדרש קיצר מאד דוק והתבונן מאד בדברי המדרש ובפסוקים בצירוף דברינו ע"פ המדות מדה ז' וי"ז ומדה ט' ול"א ועל שהקדים פסוק שובי נפשי אנו לומדים שהסיח עם נפשו:
תורה צוה לנו משה. ויקשה איך אמר משה עצמו תורה צוה לנו משה ע"כ דורש ע"פ מדה כ' אם אינו ענין למשה תנהו ענין שישראל אמרו כן על משה:
צדקת ה' עשה. ומי הוא שאמר כן אם משה היל"ל עשיתי ואם הקב"ה היל"ל צדקתי עשה אלא שהמלאכים אמרו כן וכמ"ש בסוף הפרשה ועי' סוטה דף י"ג ופסוק זה מדבר במשה כמ"ש וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ומ"ש וירא ראשית לו נדרש בב"ר פרשה א' סי' ד' על משה ובמ"ר פרשה י"ב סי' ט' שפסוק צדקת ה' עשה על משה ולעיל פרשה ב' סי' ט' פסוק ויתא ראשי עם על משה: