אמר המחבר ראה ראיתי כי טוב להקדים כמה שרשים קודם בואי לבאר הלכות שחיטה והם דברים מועילים קצת וזכור אותם אל תשכחם ואחר כך אתחיל בפירושם בעז"ה:
השורש הא' ראוי שתדע היכן ציונו הש"י על ה"ש אם בא בכתוב מפורש או בע"פ או יש מהן בכתב ויש מהן בע"פ ואם חיה ועוף ג"כ מן התורה או מד"ס:
דע כי בגמרא חולין כ"ח א' ופ"ה ב' אמרו וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך (דברים י״ב:כ״א) מלמד שנצטוה משה בע"פ ה"ש ע"ש נמצינו למדין דגוף הדבר בא במקרא ופירושו הוא מדברי קבלה שאמר השם למשה בע"פ. והנה ה' ה"ש שהם שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור אין לך בפירוש אלא דרסה כמ"ש בר"פ השוחט כ"ז א' וקרא למאי אתא דלא לישוי' גיסטרא ופירש"י בלשון א' והוא העיקר שלא ידרוס וכן אמרו לקמן למ"ד ב' אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר חץ שחוט לשונם וכן כתב תורת הבית הארוך בבית שני שער א' דף כ"ג ב' ואף דאמרו שהיי' דרסה חלדה ה"ע מי כתיבן דרסה אגב אינך נקטינן ומיהו דרסה הוא בפי' כו' הרי ממש כדברינו. הן אמת דקרא בקדשים כתיב אלא דגילוי מילתא הוא ויליף חולין מיניה ואף דר"פ השוחט יליף נמי חולין מוזבחת דלא לישויה גיסטרא הא חזינן דשמואל לקמן לא ניחא ליה בהא דלא משמע ליה וזבחת דלא לישויה גיסטרא דיליף לה מושחט אין ושחט אלא ומשך כו' והנה אף שאין לך בפי' אלא דרסה ושאר הלמ"מ מ"מ בכולהו דין תורה ממש יש להן וספיקן כוודאי ואף למ"ש המנחת יעקב בכללי הש"ס מחודש ט"ו די"א הלמ"מ הולכין בספיקו להקל וכן הוא דעת הטור בסימן רצ"ד ואני אבאר זה אי"ה בס' שושנת העמקים באורך מ"מ זהו בהלמ"מ שלא בא לפרש איזה פסוק בתורה משא"כ כאן דהקבלה באה לפרש מהו הזביחה האמורה בתורה וודאי דין תורה גמור יש לכולהו ה"ש ועוד דכאן איכא חזקה בהמה בחייה והאוכל מבהמה ששהה או החליד וכדומה היה לוקה מן התורה דכל שלא שחטה כראוי נבילה היא דהכי אגמריה רחמנא למשה שזהו שנאמר לא תאכלו כל נבילה הכין הוא. ואף שיש לעיין איזה הוה וודאי ואיזה ספק לקמן בשורש הג' אברר באורך ועיין בר"ן ובחה"ר בשם רבינו יונה דנשבר הגף וא"י אם מחיים אסור בספק השקול ואינקבה ריאה משום דשכיח להיתר טפי וראייתו משחט הוושט ונמצא גרגרת שמוטה ויש לתמוה התם איכא חזקה בהמה בחייה וכדמסיק כל ספק בשחיטה פסולה ועיין בבכור שור ודבריו צ"ע ולפי מ"ש אפשר דמש"ה אמרו בגמרא כל ספק בשחיטה לרבותא לא מיבעיא שאר ספיקות לחומרא [אלא] אפילו בשחיטה דהלמ"מ וה"א ניזיל לקולא קמ"ל דכיון דהקבלה מפרש לקרא ככתוב בהדיא דמי ועיין מה שאכתוב בשורש הב':
ודע דחיה ועוף מן התורה טעונין שחיטה. חיה דאיתקש לבהמה בפסולי המוקדשים נאמר אך כאשר יאכל הצבי והאיל ועוף רבי אומר מלמד שנצטוה משה בע"פ על רוב א' בעוף או מהיקשא זאת תורת הבהמה ועוף הטיל הכתוב והכין הילכתא דחיה ועוף מן התורה וכן כתב הב"ח ז"ל בסימן א' ומ"ש שם ד"ט דהולכין בספיקו להחמיר אין ראיה דסובר ספק דרבנן אף היכא דאיתחזק איסורא לקולא די"ל דהכי קאמר אי שחיטת עוף מדרבנן א"כ ליכא גביה עשה דשאין זבוח כ"א לאו דאמ"ח מחיים ולאחר מיתה נבילה דנחירה עכ"פ בעינן וא"כ לא הוה חזקה כלל דמאמ"ה לנבילה לא מחזקינן איסור כדבעינן למימר לקמן אי"ה מש"ה כתב דשחיטת עוף הוה מן התורה דהולכין בספיקן להחמיר וא"ש:
השורש הב' ראוי שנדבר בו כמו שאבאר. דע כל האוכל מבהמה שלא נשחטה כראוי בה' דברים המפסידים את השחיטה הוה נבילה והיה לוקה עליה מן התורה אמנם אי יש בה ג"כ עשה דוזבחת הוא מחלוקת הביאו התוספות בשבועות כ"ד א' ד"ה האוכל נבילה בי"ה דוזבחת הוה עשה וריב"א אומר דוזבחת הוא תיקון הלאו שלא יאכל אמ"ה או נבילה יע"ש ומדברי רש"י בחולין ט' א' ד"ה בהמה ופ"ו א' ד"ה מאי וביצה כ"ה א' ד"ה ולאפוקי שכ' בהמה בחייה בחזקת איסור אמ"ה ולא זכר שאין זבוח ש"מ דכריב"א ס"ל דאל"כ אמאי לא פי' עשה דשאינו זבוח דא"ש טפי דעל פי' רש"י הקשו הרשב"א ותוס' בביצה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור הן אמת שרש"י בשבועות שם ופסחים ל"ד האוכל נבילה בי"ה פירש"י נתנבלה היום משום אמ"ה נמי משמע כן ואף שהתוס' בשבועות כתבו שאין זבוח הא רש"י כתב אמ"ה ובאמת יקשה עליו איסור ב"א הוא יעוין שם. ויש נ"מ לדינא כמו שאומר דהמחבר בסימן ב' כתב דמומר לתיאבון אפילו נשבע שביפה שחט לא מהימן דמושבע מהר סיני אם נאמר בחשוד לאכול חצי שיעור דלאו מושבע ועומד הוא כמ"ש התוס' בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי וכן פסק הר"מ להלכה פ"ה מהלכות שבועות א"כ נאמן הוא בשבועה וזה לשיטת ריב"א דאין בו עשה וזבחת משא"כ אי הוה עשה וזבחת וודאי דעשה חייב על כל שהוא דלא כתיב ביה אכילה ואי דכתיב וזבחת ואכלת האי אכילת רשות הוא וע"כ [לא] אמרינן כ"מ שנאמר אכילה בכזית [אלא] במניעה או בציווי כמו בערב תאכלו מצות מה שא"כ באכילת רשות וכיון דהוה עשה תו מושבע מהר סיני כמ"ש התוס' מהא דכהן טמא שאוכל תרומה טמאה דאין איסור חל ע"א דאף דתרומה טמאה בעשה. ועיין בתבואת שור סימן א' אות י"ב וממרוצת לשונו משמע דחשוד על חצי שיעור מושבע הוא והא התוס' בשבועות לא כתבו כן וכן פסק הר"מ להלכה ולמ"ש ניחא דחצי שיעור דנבילה נשתנה מכל חצי שיעור דאלו התם ליכא כי אם איסורא לחוד מכל או מהלמ"מ ואילו כאן איסור עשה כו' והרי התוס' בכמה דוכתין וכן הסכים הרשב"א בחדושיו דוזבחת הוה עשה וכן הוא דעת הר"מ ז"ל בריש ה"ש שכתב מ"ע לשחוט מי שירצה לאכול משמע וודאי דהוה עשה לא תיקון הלאו וכאמור כאן ועיין סמ"ג עשין ס"ג מ"ע לשחוט מי שירצה לאכול וכן כתב ת"ה הקצר מ"ע לשחוט וכן הלכה דהוה מ"ע וכמו שאבאר וא"כ נ"מ עוד לדינא במי שנשבע שלא לאכול חצי שיעור מנבילות וטריפות דאין שבועה חלה על חצי שיעור כיון דאיכא עשה והתוס' כתבו בשבועות שם דאין איסור חל על עשה כדמוכח מתרומה טמאה ונשתנה חצי שיעור זה משאר איסורין דאין בו כ"א איסורא בעלמא וכאן יש עשה ונ"מ לדידן במה שאין לוקה דלא מיפסל לעדות מן התורה כמ"ש בח"מ ל"ד וצ"ד וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן ט"ז אות י"ז ובא"ע סימן מ"ב יעוין שם. או דנ"מ לענין חשוד סימן קי"ט החשוד על חמור אין חשוד על הקל וכן להיפך:
הן אמת שדבר זה צ"ע שהרי אנן פסקינן בי"ד סימן רל"ח ס"ב דנשבע שלא לאכול חצי שיעור מנבילות חייב אלמא דאין בו איסור עשה וכ"ת אה"נ דלית עשה בחצי שיעור דנבילה א"כ תיקשי טובא חדא דמרגלא בפומייהו דהפוסקים אחרונים בהמה בחייה בחזקת איסור שאין זבוח עומדת ועוד מה נעשה בדברי הר"מ ז"ל דבריש ה"ש כתב מ"ע לשחוט מי שירצה לאכול משמע דמ"ע הוא ובפ"ה מהלכות שבועות כתב נשבע שלא לאכול חצי שיעור חיילא שבועה ואלו הוה עשה לא הוה חיילא שבועה כמבואר מההיא דכהן טמא שאכל תרומה:
שוב ראיתי דאדרבה מכאן יש ראיה לדברינו מדכתב הר"מ ז"ל בהלכות תרומה פרק שביעי הלכה א' כהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה שזו אינה קודש והנה רבינו נתן טעם משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וזו אינה קודש לא משום דאין איסור חל ע"א והא דאמרינן בחולין קי"ג ב' וסבר שמואל אין איסור כו' שאני התם דמיעט רחמנא כבר כתבנו בס' ראש יוסף דאה"נ דמשני דמיעט קרא דאינה קודש ולא משום דאין איסור חע"א ולפי זה מוכח דהר"מ ז"ל סובר דאיסור חל על עשה והוא חידוש גדול בעיני מדהוצרך הר"מ ז"ל לתת טעם דאינה קודש וא"ש הא דפ"ה דהלכות שבועות בנשבע שלא לאכול חצי שיעור מנבילה דחיילא שבועה אעשה. ואף דאין ראיה מהתם דאיכא למימר מש"ה נתן הר"מ ז"ל טעם אחר לומר אף שנטמא הגוף ואח"כ התרומה ועוד אף בנטמא התרומה כשנטמא אח"כ הגוף הוה כולל ואיהו סובר דאיסור חע"א בכולל והגמרא הוה סובר דשמואל אף כולל לית ליה מ"מ מההיא דפ"ה דשבועות מוכח כן דאיסור חל על עשה וכאמור. אמנם כן מה נעשה במ"ש הר"מ ז"ל עוד בה"ש שם נשבע שלא יתן צדקה לעני או שיתן לא חיילא שבועה והא נתינת צדקה עשה הוא נתן תתן אלמא דלא חיילא שבועה אעשה וכמ"ש התוס' בשבועות כ"ג ב' יע"ש ואם כן קשיין אהדדי כמ"ש הן אמת שמה שכתבו התוספות בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי דליכא גבי צדקה כ"א עשה נתן תתן לא ידענא דהא איכא גבי צדקה ל"ת ג"כ שנאמר לא תקפץ את ידך מאחיך האביון וכן כתב הר"מ ז"ל בהל' מתנות עניים פרק שביעי הלכה א' וב' ובטי"ד סימן רמ"ז אלא דדייקי התוס' מדאמר אילימא מתנה לעני מושבע ועומד שנאמר נתן תתן ולא נקיט קרא דלא תקפץ ש"מ דאעשה נמי מושבע הוא ומיהו להר"מ לא דייק ליה האי ואפשר דמלא תקפץ קאמר ומיהו ראיתי שאין זה כלום דהא דנשבע לבטל המצוה סוכה לולב ומצה כולו הוה רק מ"ע ואפ"ה אין שבועה חלה עליהם אלא שאני רואה מדאמרינן בשבועות כ"ז א' מקרא להרע או להיטיב שאין שבועה חלה על מצוה ות"ל דאין איסור חע"א ולא הוה לאו והן אלא ש"מ דאיסור חל על עשה ומצדקה אין ראיה כדכתיבנא והגמרא דא"מ והא מושבע ה"ה דאימעט מקרא אלא דעדיפא נקט עיין בתוס' ד"ה לקיים בדף כ"ז א' יע"ש באופן שיש ליישב בזה הרבה ובספר שושנת העמקים אבאר:
והנה הדבר זה לומר שהר"מ סובר דאיסור חל על עשה אין דעתי נוחה מזה ובפי"ט מהל' א"ב ה"ה כתב המ"מ דלא אשכח רבינו שיהיה הוולד כשר והיא נעשית זונה אלא בזקוקה ליבם והמ"ל כתב אמאי לא במצרית שנית דהוולד כשר והיא זונה ותי' דלא חל שם זונה אפסולי קהל דבגמרא שאלו היכא חל זונה אגרושה ותי' דהואיל ושם זנות פוסל בישראל משא"כ זו דבלא"ה פסולה הרי דאין לאו חל על עשה וכ"ת דזונה מחייבי עשה ליכא לאו כ"א עשה כמו חללה מחייבי עשה ז"א דהא המ"ל כתב שם בהגה"ה דמסתימת לשון רבינו דהיה לוקה בחלל מחייבי עשה וה"ה זונה מחייבי עשה הרי דאין איסור לאו חל על עשה:
ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מה דקשיא לי בדברי המ"ל שכתב בפסולי קהל לא שייך זונה איך יפרש דברי הר"מ ז"ל בפ' י"ח מהל' א"ב ה"ב דמאיסור עשה השוה בכל הוה זונה ולא משכחת ליה כ"א מצרי ואדומי שהרי הרב אומר כן בה"א פ"א ה"ח שחייבי עשה ג' הן מצרי ואדומי ובעולה לכ"ג וכ"ת דהמ"ל לשיטתיה דקחשיב שם צרת חליצה וסוטה הא ליתא דלאו זר מעיקרא הוא וקשה מדידיה אדידיה:
ואני חוזר על הראשונות אם נאמר דוזבחת הוה עשה אם נאמר דשייך עשה זו גבי עוף ג"כ או לאו מי נימא דוזבחת מבקרך ומצאנך כתיב ועוף מהלמ"מ או מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף כפי הנראה דלא לענין עשה הקישן רחמנא כ"א שחיטה בעוף הוא תיקון הלאו א"ד כיון דהקישן הכתוב עוף לבהמה לכל מילי אקשינן ויש בו עשה ג"כ. וסבור הייתי לומר דמש"ה כתב רבינו יונה דמהא שמעינן כל ספק השקול אסור ומה ראיה הא התם איכא חזקה דבהמה בחייה אלא דברייתא בעוף איירי ע"כ והתם ליכא חזקה זו דמאיסור לאיסור לא מחזקי' איסורא ויליף שפיר מהתם והתם נמי איכא רוב להיתרא דבהמה בחייה לאו בחזקת שחוטה קיימ' ובמקום אחר אבאר עוד. ומ"מ לדינא קי"ל בעוף ג"כ איכא עשה דאין זבוח וכן יראה מדברי הרשב"א בחדושיו אהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שאין זבוח בבהמה ברוב שנים ובעוף בסימן הא' הרי דגם בעוף איכא עשה בשאין זבוח כדאמרן ובפנים אבאר עוד מזה באורך בעזה"י. וכאן אין להאריך בזה:
השורש הג' אשר ראוי להזכיר בכאן הוא כל מה שלא נשחטה כראוי הוה נבילה ומה הן הדברים אשר לא נשחטה כראוי. הנה אף שאמרו ה' הלכות שחיטה הם עכ"ז בפרטן יש יותר מהן. ואלו הן א' שהייה כשיעור בפוסקים. ב' דרסה. ג' חלדה. ד' הגרמה. ה' עיקור דסכין פגומה. ו' עיקור סימנין מהלחי. ואף רש"י יודה לזה ומה שלא פירש בדף ט' עיקור כן היינו דסובר עיקור טריפה נמי הוה ומש"ה א"א לפרש כן דבלא"ה טריפה ואין שייך לומר הטבח צריך שידע ה"ש כו'. ז' ניקב הוושט במקום שחיטה אין שחיטה מועלת בו אף במקום השלם. הח' נפסק הגרגרת ברובו במקום שחיטה הוה נבילה שאין שחיטה מועלת בו שכן כתב הר"מ ז"ל בפ"ג מה"ש הכ"ג ושם מבואר דוקא במקום שחיטה הא שלא במקום שחיטה ושחט אח"כ במקום שחיטה הוה טריפה ולא נבילה וכן ניקב הוושט שלא במקום שחיטה הוה טריפה שכן כתב בהי"ט שם והאי במקום שחיטה שכתב שם קאי על הוושט וקנה יע"ש והמחבר שכתב בסימן ל"ג תורבץ הוה נבילה אבאר בפנים. והנה מה דקי"ל נקובת הוושט ופסוקת גרגרת הוה נבילה לא מצינו בפירוש בגמ' כן אלא מהא דאמרינן בדף ל"ב ורמינהו כו' ושם אפשר מפסוקת הגרגרת קשיא ליה דהוה כמאן דמנח בדיקולא ומנלן לומר דניקב הוושט הוה נבילה ונ"ל מדבא בקבלה דשהייה פוסל במיעוט קמא דוושט מטעמא דאזלא לה שחיטה קמייתא והוה ניקב הוושט אלמא ניקב הוושט תו אין שחיטה מטהרתו דה' ה"ש הכי גמירי להו דכל שנעשה א' מהן הוה נבילה ואף דאין ליתן טעם על ה"ש וגזירת מלך הן כמו שאבאר בפנים אי"ה מ"מ הא חזינן דבמשהו מקנה לא פסל שהייה מטעמא דחצי קנה פגום כשר וא"כ וודאי שמעינן מינה דנקובת הוושט במשהו תו אין שחיטה מועלת בה כדאמרן ולפ"ז למאן דמפרש שהה במיעוט סימנין היינו במיעוט קמא דוושט ועלתה בתיקו והוא פירוש ר"ת כ"ש ניקב הוושט במשהו דלא הוה רק ספק ולא וודאי:
ודע הא דבעי בגמרא חולין ל"ב א' שהה במיעוט סימנין מהו ופיר"ת הביאו התוס' בדף ל"ב ד"ה החליד במיעוט קמא דוושט א"כ הוה בעיא דלא איפשטא א"כ כ"ש ניקב הוושט דהוה ספק לא וודאי נבילה דהא מתורת שהייה נלמוד וכמ"ש וכפי הנראה שזה פי' הר"מ ז"ל בפ"ג מח"ש וכפי הבנת הטור בדבריו א"כ הוי ספק וצ"ע ומיהו טריפה הוה וודאי דהלמ"מ דנקובת הוושט מע' טריפות הוא אף בתורבץ ולענין נבילה יש לספק במיעוט אי הוה וודאי. וסבור הייתי לומר דבעיא דשהה במיעוט סימנין במיעוט קמא לענין נבילה מיבעיא ליה וטריפה וודאי הוה כיון דאם שחט הרוב ושהה הוה נבילה דאזלה לה שחיטה קמייתא ה"ה שחט משהו ושהה אזלה שחיטה קמייתא והוה ניקב הוושט וטריפה ולענין נבילה קמיבעיא ליה דשמא כי גמירי שהייה במידי דמנבלה בי' היינו סימן א' או רובו דיצא חצי חיות כו' ועם זה יתישב הא דאמרן שהייה עוף לעוף היינו שתהא טריפה עכ"פ ומה אעשה שהתוס' שם ד"ה החליד כתבו דמדרבנן איירי ההיא והפוסקים דחו פיר"ת מחמת זה באופן דנתבאר דשהה במיעוט קמא או ניקב הוושט הוה ודאי נבילה וכמשמעות הר"מ פ"ג מה"ש הי"ט ובעיא דר"ה בר נתן מפרשים באופן אחר ובפנים אבאר כל אחד במקומו דרוב דחו לפיר"ת וכאמור:
עוד אבאר לך שהר"מ ז"ל מנה ששה נבילות שאין השחיטה מועלת בהן בפ"ב מה"ש הי"ט ואלו הן. א' בהמה שניטל ירך וחללה עמה. ב' גיסטרא למטה ממקום הפרשות. ג' נשברה מפרקת ורוב בשר עמה (גם פסיקת החוט). ד' נקרעה מגבה. ה' ניקב הוושט במקום שחיטה. ו' נפסק הגרגרת ברובו במקום הראוי לשחיטה הר"ז נבילה ואין שחיטה מועלת בהן כמבואר ומיהו לענין טומאה אינם שווין שהד' הראשונות מטמאין במשא מחיים כמבואר בפ"ב מהל' שא"ה ה"א וניקב הוושט ופסוקת הגרגרת לאחר שחיטה ומיתה מטמאין לא מחיים דלא חשיב להו בפ"ב שם ומ"ש המחבר והר"מ בה"ש כבר פירשו האחרונים דבריהם:
אמנם מה דנ"מ לדידן לדינא בין נבילה שמטמאה ואינה מטמאה ובין נבילה לטריפה הן שמונה דברים כמו שאבאר. א' הנודר הנאה מנבילה ולא מטריפה מה דהוה נבילה אסורה לו וטריפה שריא בהנאה. ב' החשוד לאכול טריפות אינו חשוד לאכול נבילות שזה חמור לו דמטמאה. הג' לענין או"ב דנבילה מותר לשחוט אחריו וטריפה אסור לשחוט אחריו. ודע אף נבילה דלא מטמאה מחיים מ"מ לאחר שחיטה ודאי נבילה ומטמאה. הד' כתב הב"ח בסימן כ"ז לענין ב' זיתים כמבואר סימן צ"ח. והפר"ח סימן ל"ג אות ה' הקשה עליו דאיסורין מבטלין זא"ז כשאין טעמן שווין והתב"ש בסימן הנ"ל תי' דמין במינו בלח בעינן ס' וכשהן חלוקין באיסורין אף ששוין בטעמן כיון דמדרבנן הוא מבטלין. עוד תי' דיש בבהמה כבד ובשר דאין שווין בטעמן וכל ששוין באיסורן אין מבטלין. מ"ש דכבד ובשר אין טעמן שווין הפר"ח לשיטתיה בסימן צ"ח דטעמן שווין מיקרי כמו חמרא חדתא ועינבי ומ"ש כיון דאיסורן שווין אין מבטלין לא מן התורה דהא ליכא טעמא אלא מדרבנן ולקמן אבאר זה בסימן צ"ח באורך. אמנם כן תמהתי על הפר"ח והתב"ש אשר עיניהם משוטטות בכל איך העבירו עיניהם ממ"ש הב"ח ז"ל בק"א בסימן כ"ז הביא קושית מהרו"ך שהוא הפרישה כקושייתם ותי' דנ"מ לבשר שור ואיל דחלוקין בטעמן וזהו כמ"ש התב"ש בכבד ובשר אמנם מ"ש הב"ח דשור ואיל ועז חלוקין בטעמן המעיין בסימן צ"ה יראה להדיא דשוין בטעמן ובשמן חלוקין ונ"מ למאן דאית ליה מין במינו במשהו או לדידן באיסורין דלא בטילין במשהו כמו ת"ע וכמ"ש הש"ך בס' הארוך ויתבאר זה לקמן שם בעזה"י. עוד ראיתי בב"ח בק"א דנ"מ יבש ביבש דאף דאסור מדרבנן מ"מ הולכין בספיקו להקל עכ"ל ודבר זה הוא חידוש בעיני ופלא גדול דנהי דאיסורין מבטלין זא"ז לענין מלקות מ"מ איסור תורה ודאי איכא ולא שייך ביטול כה"ג דומיא דטומאת משא דסוף סוף איסור קאכיל ואף אם נאמר בטומאת משא דהוה דרבנן כמו שצידד בזה המשנה למלך בהל' משכב ומושב פ"א יע"ש מ"מ לא מסתבר לומר כאן דלא הוה רק מדרבנן. ולדבריו חלב נבילה וחלב טריפה ב' איסורין חן וחלב חיה של היתר הוה מבטלין מן התורה ומשכחת כגון נפל כזית א' בשר טריפה ובשר נבילה ואמ"ה שלשתן יבש ביבש נתערבו מן התורה מותר לאכול ומדרבנן אסור ואם נפל א' מהן לב' קדירות א' של היתר וא' של איסור כל בדרבנן תולין ודבר זה לא שמענו מעולם ואין לסמוך עליו ה"ה נ"מ לענין יבש ביבש דעכ"פ מבטלין זא"ז ולא היה לוקה עליהן ונ"מ דלא פסול לעדות מ"ה כמ"ש הש"ך בסימן ט"ז אות י"ז יע"ש ומיהו מ"ש בחיבור הב"ח דנ"מ לב' זיתים א"א לפרש כה"ג וגם לקמן סימן צ"ח הביא דברי הב"י על הטור ומיהו גם למ"ש בק"א שפיר הביא הטור בסימן צ"ח דברי הגמרא דאיסורין מבטלין ובפנים נאריך בזה בעזה"י. הו' הביאו אהרונים דנ"מ לענין ביצת נבילה דהולכין בספיקן להקל ובספק טריפה הולכין בביצה להחמיר עיין סימן פ"ו ומיהו ניקב הוושט ופסוקת הגרגרת דהוה טריפה מחיים וודאי דביצה גדלה באיסור ואסורה מ"ה ובסימן פ"ו אבאר זה באורך יע"ש. הז' הוא מה שלא דיבר בה שום פוסק והוא דחותך בשר ממפרכסת שרי לב"נ דליכא מידי דלישראל שרי ואף בטריפה אפ"ה כיון דמהני האי שחיטה לישראל להוציא מידי טומאת נבילה מהני לב"נ כמבואר ברשב"א וכמו שאבאר בסימן כ"ז משא"כ בנבילה לא שייך זה וא"כ אם שהה או דרס והחליד והגרים ועוקר סימנין או סכין פגום אסור למכור הבני מעיים לב"נ דלא שייך מי איכא מידי וכן בניקב הוושט ופסוקת הגרגרת אמנם בד' נבילות שמטמאין מחיים מותר דמתים הם כולהו בב"א שוב מצאתי לאחד קדוש הוא הרב המובהק הגאון בעל תבואת שור דיבר קצת מזה דאסור למכור הבני מעיים מנבילה לב"נ בסימן כ"ז יע"ש וכבר כתבנו דעיקור דסכין פגומה או עיקור סימנים מהלחי הוה נבילה ורש"י סובר דטריפה נמי הוה וכמ"ש כל זה לעיל באורך:
ודע דאף בעוף לא מיבעיא אם נפסק הגרגרת ברובו במקום שחיטה ושחט הוושט דהוה נבילה אלא אפילו ניקב הוושט במקום שחיטה ושחט הגרגרת אף דדי בסימן א' אפ"ה קודם שחיטה שניהן ראויין בעינן והלכך הוה נבילה לא טריפה ומיהו למעלה ממקום שחיטה אף בפסוקת הגרגרת אם שחט במקום שחיטה טריפה הוא ולא נבילה שכן כתב הר"מ ז"ל בפ"ג מה"ש הי"ט וכן כתב התב"ש בסימן כ"ז אות ג' וכן מוכח בש"ך סימן כ' אות ה' יעוין שם ובפנים אבאר מזה באורך וכאן אין מקומו:
השורש הד' אאריך בו קצת לפי שיש בו דברים מועילים והם יסוד גדול לכמה מקומות בש"ס וקילורין לעינים לפי עניות דעתי:
דע כי אמרו חז"ל כל ספק בשחיטה פסולה והיה מהראוי לומר בו דהוה וודאי שאין בו ספק כלל שהרי סוקלין ושורפין על החזקות ותדע שהרי לא בדק בסימנין לאחר שחיטה הר"ז נבילה ולוקה מן התורה משום חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ועיין ש"ך סימן כ"ה אות א' דהוה נבילה ולא כתב ספק נבילה וכן הר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הי"ב הר"ז נבילה משמע ודאי נבילה והכ"מ כתב שם דרבינו פסק לחומרא ולא ידענא דהר"ז נבילה משמע ודאי אלא דלא מטמאה במשא ומש"ה לא סיים ומטמאה במשא ועכ"פ לקי משום אוכל נבילה ובשאר אבות הטומאה לא הביא האי דלא בדק שיהא נבילה לענין טומאה משום דכי אוקמי' על חזקה קמייתא לענין איסורא וממילא הוה נבילה וכי היכי דבחייה הוה לקי משום אמ"ה לקי עכשיו משום נבילה משא"כ לענין טומאה דלמאי דלא הוחזקה לא הוחזקה וכ"ת הא חזקת אמ"ה אזיל ליה דהשתא מתה היא ועשה דשאין זבוח לא הוה לקי עליה אנן הכי קאמרינן כיון דאיכא חזקה ממילא הוה נבילה וכ"ת למאי דלא הוחזקה לא מהני חזקה הא בהמה בחייה נמי הוה לקי משום אמ"ה. ואפשר מש"ה כתב רש"י בחולין ט' בהמה בחייה אמ"ה הוא ללקות עליו יע"ש. והנה נראה לכאורה דמן התורה הוה נבילה אמנם ראיתי להתב"ש בסימן כ"ה סעיף א' ואות ג' כתב דמהר"מ ומרדכי משמע דהוה ד"ת יע"ש ומ"ש שם בפנים הוא ט"ס ומ"ש שם דמתוס' דף ט' ד"ה ואסורה באכילה דרוב שוחטין רובא משמע דהוה דרבנן אפשר דזה כתבו למ"ד טריפה משא"כ למ"ד נבילה סובר דהוה נבילה דאורייתא ובסימן א' אות ס"ו כתב התב"ש דמרשב"א נמי מוכח דהוה ד"ת יע"ש הנה מ"ש מהר"מ הוא ממ"ש הר"ז נבילה משמע ודאי נבילה והמרדכי כתב בפ"ק לא בדק אסור מטעם סמוך מיעוטא לחזקה ועוד דלאו רוב הוא יע"ש ומ"ש ראיה מרשב"א לא ידענא ראייתו אי ממה שהוקשה לרשב"א מומר איך שוחט דלמא לא שחט הרוב ותי' דבודק קודם שיעור שהייה ואי הוה רק דרבנן הא ספיקו לקולא אין זה ראיה בחזקה לא אמרינן כן ואדרבה בסימן כ"ה כתב בשם הרשב"א דהוה דרבנן ואמת שכן כתב הרשב"א בחדושיו אהא דבהמה בחייה דרוב שוחטין שחיטה הגונה אלא דרובא דתליא במעשה חששו חז"ל משמע דהוה דרבנן ובס' גינת וורדים הארכנו בהא דרובא דתליא במעשה ומ"מ קשין דברי התב"ש מסימן א' לסימן ב"ה ובפנים יבואר זה:
ובהיות כן אני תמה מפני מה בקצת ספיקות בשחיטה אמרו דהוה ודאי מטעם דאוקמי' אחזקה ובקצת הניחו על הספק שהרי בנמצאת הסכין פגומה כתב הש"ך בסי' ח"י אות א' דהוה ספק ובסימן כ"ד אות כ"ז נמצאת שמוטה הר"ז נבילה פירוש ספק נבילה ואמת שכן כתב הר"מ ז"ל בפ"א מה"ש הכ"ד נמצא הסכין פגום הר"ז ספק נבילה ובפ"ג מה"ש הט"ו נמצא הסימן שמוט הוה ספק נבילה ובהלכה ח"י כתב כל ספק בשחיטה הר"ז ספק נבילה ומכין מכות מרדות הרי דחשיב רק לספק ואיך כתב בלא בדק בסימנים דהוה ודאי ועוד הא קי"ל אוקמי' אחזקה וסוקלין ושורפין ואמאי הוה ספק ולא ודאי ועיין פ"א הי"ב וי"ג:
ודע דהש"ך בסימן כ"ח אות כ"ז השיג על הב"ח מה שפטר מלכסות באירע ספק בשחיטה דאיך יעלה על הדעת לפטור מכיסוי מספיקא ובגמ' נמי מוכח דאי לאו דרוב מעשיהן מקולקלים הוה מצריך כיסוי מספק עכ"ל הנה מדבריו משמע דסברת הב"ח הוא דהוה ודאי נבילה מטעם אוקמי' אחזקה וז"א דהא הב"ח ז"ל גופא כתב בסימן י"ח דמ"ש הטור הר"ז נבילה היינו ספק ולא ודאי יע"ש אלא דה"ק כיון דבהמה זו לא יצאה מחזקה הוה ספיקא דאורייתא עכ"פ ולחומרא מן התורה אף להר"מ ז"ל שסובר כל ספיקא מן התורה שריא בהל' טומאת מת פ"ט מ"מ היכא דאיכא חזקה הוה מן התורה ולו יהיה ספק תו לא קרינן ביה אשר יאכל לדידן דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לאו שמה שחיטה והאי נמי כן הוא והמעיין בב"ח יראה כדברי שכן כתב והאי נמי אשר יאכל לא קרינן ביה. ומש"ה ניחא לר' מאיר דסובר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה בכיסוי הדם מש"ה הוצרך הגמרא לומר רוב מעשיהן מקולקלים דאי מחצה הוה צריך כיסוי דספיקא הוה וה"נ מה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא זה לר"מ דסובר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משא"כ לדידן דספיקא פטור מלכסות כיון דספיקא דאורייתא לחומרא מ"ה אסור תו לא קרינן אשר יאכל והא דכתב הב"ח דאירע הספק בשחיטה היינו לומר דאי לא בשחיטה זיל בתר רובא וחזקה משא"כ כאן דליכא חזקה אדרבה חזקה מסייע לאסור וכי קאמר הב"ח דמכסה בסירכא שנשחטה הותרה מ"ה אלא שאין אנו בקיאין בבדיקה כו' יע"ש ומבין שניהם הש"ך והב"ח נלמוד דסוברים פסול בשחיטה הוה רק ספק לא וודאי שהרי כן כתב בסי' ח"י דהוה רק ספק נבילה וכמ"ש כאן ויש לתמוה אמאי לא אוקמיה אחזקה והוה וודאי כדאמרן שהרי בכל מקום הולכין בתר חזקה ומשווי וודאי:
ונוראות נפלאתי על מרן הש"ך ז"ל שכתב שמגמרא משמע דאי מחצה על מחצה צריך כיסוי מספק ואסור לשחוט אחריהן וכוונתו מדאמר לר"מ רוב מקולקלים הא מחצה הוה צריך כיסוי והלא התוס' שם ד"ה מ"ש כתבו להיפך לרבנן אי הוה מחצה על מחצה מותר לשחוט אחריהם שאוקי אחזקה עד שהוצרכו לומר דרבנן מספקא להו אי רוב מקולקלים או רוב מתוקנים יע"ש ולר"מ ניחא דמש"ה הוצרך לומר רוב מעשיהם מקולקלים דאי מחצה על מחצה כיון דחייש ר"מ למיעוטא ולא אזיל בתר רובא מדרבנן ה"ה שלא אזיל בתר חזקה מדרבנן דרובא וחזקה רובא עדיף והוה אסור לשחוט אחריהן מדרבנן עכ"פ מש"ה הוצרך לומר רוב מקולקלין וחזקה בהדיה והוה מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לה וכמבואר או יאמר לר"מ בלא"ה א"א לומר כן דמחצה על מחצה וחזקה הוה ודאי נבילה י"ל דסובר ר' יוחנן כמ"ד לעיל י"ז א' לא בדק בסימנין טריפה לחוד ומטהר מידי נבלה א"כ הוה שחיטה דר"מ סובר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלא דקשה מאי פריך ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי הא שני ושני דכיסוי הוה שחיטה שאינה ראויה ורבנן סברי כרבנן דפליגי עליה דר"מ לעיל וצ"ע:
והנה נראה לומר בנמצא הסכין פגום איכא ס"ס שמא במיעוט בתרא ושמא לא שחט נגד הפגימה אלא דס"ס מטעם רובא כמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ת"א וסמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא וה"ה ספק נשמטה מחיים או לאחר שחיטה רוב בהמות אין שמוטות וסמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא ולפ"ז שפיר הוה ספק לא וודאי ולא זו דהוה ספק אלא מ"ה לגמרי מותר דרובא וחזקה רובא עדיף לדידן אלא מדרבנן מחמירין בכל ספק בשחיטה וה"ה ספק שהה ודרס דרוב שוחטין כהוגן בכל ולא הוה רק ספק דרבנן ובלא בדק בסימנים דלא הוה רוב כמ"ש המרדכי אה"נ דהוה נבילה ודאי ולא ספק ועיין מ"ש בספר גינת וורדים בשו"ת שם באורך. נמצינו למידין בספק השקול גבי שחיטה הוה וודאי ומילקא נמי לקי דאוקמי' אחזקה עד"מ היו לפניו ב' סכינין פגום ושאינו פגום ושחט וא"י באיזה מהן הוה ודאי נבילה וכן שחט רוב מצומצם או א"א לשחוט בלי שיפגע בפגימה דהוה ספק השקול בכל הני ודאי הוה ולא ספק וכאמור. וראיתי לרי"ף בפ"ק שכתב בהמה בחייה בחזקת אמ"ה הלכך כל ספק בין בסימנין ובין בסכין יפה הר"ז נבילה ומטמא במשא מ"ש אמ"ה יורה כרש"י ומ"ש בסכין יפה הר"ז נבילה ומטמא במשא היינו ב' סכינין לפניו או ברוב מצומצם או שא"א בלי שיפגע בפגימה ולא יתכן לפרשו שלא בדק תחלה דהאי ודאי בלא"ה דרוב סכינין פגומין הם ומיהו יש ליישב בע"א:
שוב ראיתי להכנסת הגדולה בסימן ח"י וכ"ה שכתב דכל ספק שאירע בשחיטה על צד המקרה וההזדמן הוה ודאי נבילה דאוקמי אחזקה זולת ספיקא דפלוגתא דרבוותא לא שייך לומר כן והביאו בשם הגהות אלפסי פ"ק דחולין יע"ש ובפנים אבאר בזה באורך בעז"ה:
ויצא לנו הדין כל ספק בשחיטה בספק השקול הוה ודאי לא ספק ומילקא נמי לקי עליה ואם שכיח להיתרא טפי אבאר בפנים באורך ולפ"ז שנים אומרים ישראל שחט בהמה זו וב' אומרים גוי שחט או מתה מאיליה אוקמי תרי להדי תרי ובהמה הוה ודאי איסור דאוקמי אחזקה דקיי"ל תרי ותרי הוה ספיקא דרבנן ומ"ה אוקי אחזקה עיין יבמות ל"ב בתוס' ד"ה אי וכתובות כ"ב ב' ד"ה הכא דתרי ותרי אוקמי' אחזקה בנכסי דבר שטיא ועיין בא"ה סימן מ"ו ואף שהר"מ ז"ל בהלכות גירושין פי"ב [כתב] ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה והיא אינה יודעת תצא והולד ספק ממזר כבר הרגיש ב"ש בא"ה סי' קנ"ב אות ה' וכתב כיון דנשאה הוה כיודעת ומש"ה הוה רק ספק באופן דרוב פוסקים סברי תרי ותרי הוה ספיקא דרבנן ומ"ה אוקמי' אחזקה וא"כ כאן אוקמי' אחזקה והוה ודאי ואם שנים אומרים שהה או דרס ושנים אומרים ששחט בהכשר לכאורה אוקי תרי להרי תרי ובהמה מ"ה כשירה דרוב מצויין מומחין ואין שוהין ודורסין וכדמוכח ממומר לתיאבון דילמא שהה ודרס אלא דרוב אין שוהין ומש"ה כל ספק בשחיטה לא הוה אלא מדרבנן דסמך מיעוטא לחזקה כו' והוה דרבנן או דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוה ומיהו יש לומר דהוה דאורייתא כיון דאיתרע רובא דנולד לו ספק ומכ"ש אם שהה כשיעור או לאו דיצא מהרוב דהוה ספיקא דאורייתא. ואם שנים אומרים פשע ושהה ושנים אומרים שחט כראוי הוה ספיקא דאורייתא אוקי תרי לתרי וגברא בחזקת כשרות ואוקי בהמה בחייה והוה ספיקא מ"ה וכן ע"א אומר פשע וע"א אומר לא פשע יש לעיין ביה ובפנים יבואר זה באורך ואין כאן מקומו להאריך ועיין ב"ח ס"ס א' כתב ע"א אומר שחט כראוי דהוה ספיקא דאורייתא לחומרא משמע אף דרוב שוחטין ואין שוהין הוה דאורייתא ואיני יודע למה נהי שסמוך מיעוטא לחזקה הוה ליה רק מדרבנן ולא מן התורה:
ודע דאם נעשה חשוד על השחיטה ואתמול שחט בהמה ושנים אומרים שחט כראוי ושנים אומרים לא שחט כראוי יראה דהוה ספיקא למאן דמכשיר בסימן ב' וסובר חזקה דהשתא כמאן דליתא דמי ע' בט"ז וש"ך ותב"ש שם ואל תשיבני ממ"ש התוס' כתובות כ"ז ד"ה אין דההיא ועירובין ל"ה כיון דאיכא עדים וחזקת דהשתא כו' א"כ הוה תרתי במקום חדא דזה כתבו לר' מאיר הא ר' יוסי חולק שם ומתיר ספק עירוב כה"ג יע"ש והלכה בר"י ובהיותי משוטט שם בתוספות ראיתי דברים תמוהים שם שכתבו תרומה דרבנן ותחומין דאורייתא ומה בכך כיון דתרומה שריא למיכל דהוה ספק דרבנן תו אין נ"מ אי תחומין דאורייתא וכן להיפך אי תרומה דאורייתא אף דתחומין דרבנן בעינן סעודה הראויה ותרומה אסורה לאכול:
העולה מזה דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוה ומ"ה אוקי ארובא או אחזקה והכי הילכתא ואף בשאר איסורים חוץ אישות הדין כן ואי הוה ד"ת אסור מדרבנן ואי דרבנן שריא ועי' בא"ה סימן ג' שם הביא הב"י מחלוקת אי מותר בתרומה דאורייתא ודווקא לענין אישות ועבודה אמרינן תרי ותרי ספיקא דרבנן הוה או דווקא תרומה דרבנן ועיין ב"ש א"ה יראה סתירה בדבריו ששם באות י"ד כתב בפשיטות דבתרומה דרבנן מהימן לא בתרומה דאורייתא יע"ש ואלו בסימן מ"ז אות ב' כתוב דתצא דתרי ותרי ספיקא הוה ול"ד לטומאת דמילי דאישות שאני והוא תי' הר"ן הביאו הב"י סימן ג' יעוין שם וצ"ע ודע עוד דהא דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוה ל"מ אם באו עדים המחזיקים לחזקה תחלה אלא אפילו באו העדים המתנגדים לחזקה תחלה לא אמרינן דנתבטל החזקה ואף שהתוס' בכתובות כ"ו ב' ד"ה אנן כתבו בשם ר"י בר ברוך כן הא סתרו שם לזה והעיקר תרי ותרי ספיקא דרבנן הוה בין באו עדים תחילה או לבסוף והכי הילכתא ובספר שושנת עמקים אבאר:
ולענין אי אירע לו ספק אם שהה משהו או לאו או ב' אומרים כך וב' אומרים כך תליא בפלוגתא אי ספק דרבנן היכא דאיתחזק איסורא להחמיר או להקל ועי' בקונטרס הספיקות ושם יבואר באורך גם בס' שושנת העמקים אבאר זה אי"ה וכאן אין להאריך. והואיל ואנו עסוקין בהא דתרי ותרי אי הוה ספיקא דאורייתא או דרבנן אבאר עוד מילתא חדתא כמו שאומר:
משכחת פתרי בחתיכה אחת שתהיה לאחד אסור בוודאי ולאחד מותרת בוודאי ולשאר העולם בספק כגון חתיכה ששנים אומרים שהיא חלב ושנים אומרים שהיא שומן או חלב חיה היא לאותן האומרים חלב אסור ודאי דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא ואפילו נתערבה באלף לא הוה ס"ס אלא ודאי איסור ולאותן שאומרים שומן מותר להם וראיה מפ"ב דכתובות שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם ניסת לא תצא והכי הילכתא בא"ה סימן י"ז סמ"ב אף דהתם צריך שאומרת ברי לי היינו משום היא גופא הא בעלמא כל שהבע"ד יודע בעצמו שכן הוא מותר לו ואפשר אף דהתם לכתחילה לא משום לזות שפתים או דאיכא תרי ותרי היינו דאיכא חזקה דא"א ואם ניסת אמרינן דדייקא ומנסבא משא"כ כאן ומ"מ אין להתיר לכתחילה לאותן עדים ודאי אם נתערב בתבשיל ויש ה"מ יש להתיר להם לצורך ולשאר בני אדם הוה ספק תרי ותרי כיון דלא איתחזק לא איסורא ולא היתרא ואף הר"מ ז"ל יודה דהוה מ"ה כיון דאיכא תרי ותרי וכבר כתבנו כן בספר גינת וורדים בכלל רובא ומ"ש ואם נתערבה חתיכה זו בתבשיל אסור מן התורה ולא אמרינן אוקי התבשיל אחזקה כיון דהחתיכה ממילא אסורה או התבשיל ג"כ אחזקה ואסור התבשיל מן התורה לא מד"ס כו' ואם שנים אומרים על חתיכה שהיא חלב וא' אומר שומן אסור לו לאכול ומילקא נמי לקי דהתורה האמינתו כשני עדים בכל מקום אף בד"נ כ"ש כאן אף שהוא צווח ככרוכיא ואומר שומן הוא לא משגחינן ביה ומיהו לאכול בינו לבין עצמו אי שרי ליה כיון שיודע הוא דהאמת אתו נסתפק בבכור שור במס' יבמות דף פ"ו יע"ש דמן התורה היה מותר ומדרבנן אסור ובמקום אחר נאריך בזה ואין כאן מקומו ובס' שושנת עמקים אבאר ועיין בר"מ הלכות שגגות פרק י"ב ובפי"ב מהל' גירושין יעוין שם בע"א אומר מת או אם אכלת חלב ודברים ארוכים הם ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר זה באורך בעזה"י:
עוד אודיע לך דתרי ותרי הוה ספיקא דרבנן ומן התורה אוקמיה אחזקה ואף לאותו שיודע הפך החזקה אפ"ה סוקלין ושורפין אותו דאוקמיה אחזקה כמ"ש התוס' כתובות כ"ב ד"ה הבא אף שבפני יהושע שם כתב דלא אמרה תורה אוקי אחזקה אלא למי שאין יודע אבל מין שיודע הפך החזקה לדידיה שריא והאריך בזה מ"מ אנו אין לנו אלא דברי התוס' דשם וכ"ש רובא כה"ג אף למאן דידע הפך הרוב אסור אף לדידיה נמצינו למידין דהולכין בכל מקום בתר חזקה אף בעדים זולת בפלוגתא דרבוותא וספיקא דדינא וה"ה בעיא דלא איפשיטא לא אמרינן אוקי מילתא אחזקה ועי' בכנסת הגדולה סימן ח"י וכ"ה יעוין שם ואני עתיד להרחיב הדיבור בספר שושנת העמקים בכלל חזקה וכאן אקצר:
ובזה נשלם השורש הד' כולו יפה אף נעים:
השורש הה' אחקור בו כמה חקירות. א' איך האמינו חז"ל לאחד לשחוט והא איתחזק איסורא בהמה בחייה וקי"ל ע"א אין נאמן באיסורין הפך החזקה וע"ז תירצו תירוצים. א' כיון דבידו הוא לשחוט כהוגן וכל שבידו נאמן הוא ולשמא אירע לו איזה קלקול באונס להא לא חיישינן דעל הרוב אין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת כמ"ש הרשב"א גבי מומר לתיאבון ושאר מפרשים. ולפ"ז יש לראות בהמה של חש"ו ששחטו וע"א רואה אמאי מהימן לומר ששחטו כראוי והא ודאי רוב מעשיהן מקולקלים ואין בידו ואמאי מהימן להוציא מחזקה ואף דבמשנה אמרינן וכולן ששחטו ואחרים רואין הא וודאי לאו דווקא ואחרים דעלמא קאמר ועי' בתוס' גיטין ב' ע"ב ד"ה ע"א יעוין שם. עוד תירצו הביא המרדכי ריש פ"ק דחולין דכי אמרינן ע"א (אינו נאמן) נגד החזקה דווקא בסתם אנשים אבל כשרים נאמנים אפילו הפך החזקה יע"ש והנה אנן לא קי"ל כן אלא אפילו אדם כשר ומוחזק אין נאמן היפך החזקה כמו שיתבאר בסימן קכ"ז ובמקום אחר אבאר עוד ושחיטה ה"ט דבידו היה לתקן וטבילת אשה נדה ואחרת רואה נמי הוה בידה לומר לאשה הטובלת לטבול כראוי וא"כ יש לעיין בבהמה של חש"ו ואחר מעיד ששחט כראוי אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא ואין בידו שהם לא יתנו לו לשחוט בהמה שלהם ופגיעתן רעה. וכ"ש כאן דהפך החזקה והרוב הוא דרוב מעשיהם מקולקלים כדאיפסק' הילכתא לקמן חולין פ"ו ב' הורה ר' בר"מ דרוב מעשיהם מקלקלים יע"ש ובמקום אחר אבאר בו בעז"ה וכאן אין להאריך בזה:
ודע דהא דע"א נאמן אף דאיתחזק איסורא היכא דבידו והיכא דאין בידו נאמן בלא איתחזק נפקא לן מנדה דכתיב וספרה לה שבעת ימים (נדה לאו דווקא דבזבה הוא דכתיבי) ודרשינן כתובות ע"ב א' לה לעצמה אלמא ע"א נאמן שאומרת שטבלה אף דאיתחזק איסורא שהיתה טמאה כיון דבידה לטבול ואף דלמא לא פסקה מלראות ואיתחזק שהיתה רואה ב' וג' ראיות כיון דדרך הדמים להפסיק לא מיקרי איתחזק איסורא ואף דחזקה העשויה להשתנות בודאי אפ"ה כל זמן דלא ראינו אוקמי' אחזקה קמייתא שאני כאן דרגילות הוא שתראה ב' וג' ראיות ותפסק ובספר שושנת העמקים אבאר בכלל חזקה באורך אי"ה ומיהו ז"א דבזבה מנא לן דנהי דספרה לעצמה אבל טבילתה אימא דבעינן בפני שני עדים כשרים. אמנם ראיתי ברש"י חולין יו"ד ב' ד"ה ע"א דמשחיטה קא יליף לה וזבחת ושחט בן הבקר בלשון יחיד ולא הזקיקתו התורה לעדים ש"מ ע"א נאמן באיסורין אף היכא דאיתחזק איסורא כיון דבידו הוא ועיין בד' שיטות בריש גיטין ודבריו מדוקדקין שם דמתרווייהו מושחט בן הבקר ומנדה ידעינן היכא דאין בידו וליכא חזקה מודה דספרה לה לעצמה והיכא דאיתחזק ובידו יליף משחיטה כיון דבידו היא. ומ"ש המרדכי עוד תי' בשם רבינו ברוך בעל התרומה דרוב מצויין א"ש מומחין הם לא ידענא הא מהאי טעמא בידו הוא והוא התירוץ ראשון שכתב ובמקום אחר אבאר בעזה"י מזה:
עוד אבאר לך שזה שכתבנו לעיל בשורש הב' שיש מחלוקת תוספות וריב"א אי עשה הוה קרא דוזבחת או הוה תיקון הלאו הנה שאלה אחת אני שואל לפירוש ריב"א דלא הוה עשה כ"א תיקון הלאו של אמ"ה או שלא לאכול נבילות א"כ לר"מ דאית ליה בחולין ק"ב א' דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד לא בחיה ועוף האם אמר יאמר בו דמחיים לית בהו איסור כלל דאמ"ה אין נוהג בהן כ"א במתה מאיליה אסורין דלא תאכלו כל נבילה הא מחיים מותרין המה לגמרי זה שאין הדעת סובלתו. ועוד דא"כ מה הקשו בחולין פ"ו א' למה ליה למימר רוב מעשיהן מקולקלים מיעוטא נמי דסמוך מיעוטא לחזקה והא בכיסוי הדם דאין נוהג אלא בחיה ועוף ליכא חזקה כלל דמחיים הווין שרין לגמרי דאמ"ה לית בהו וזבחת לא הוה ציווי כ"א תיקון הלאו של אמ"ה ובחיה ובעוף ליכא בהן אמ"ה וכדאמרינן לר' מאיר וכ"ת דאף שכתב הריב"א דליכא עשה דוזבחת הוה תיקון הלאו מ"מ איסורא לחוד אית מחיים אף בחיה ועוף ולא קשיא איך יחול איסור אמ"ה כיון דאיסורא בעלמא הא שפיר מצי חייל הא איסורא מנא לן והיכן רמיזא בתורה איסור זה ובגמ' חולין פ"ו א' מ"ש רש"י בהמה בחייה בחזקת איסור אמ"ה עומדת אף דר"מ לית ליה אמ"ה בחיה ועוף כמבואר בסמוך ובחולין ק"ב א' אפשר לומר דאה"נ דאיכא עשה דשאין זבוח ורש"י נקיט לה אמ"ה לומר דבבהמה לוקה דאוקמיה אחזקה דמעיקרא ומ"מ קשיא הך. ואולי מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף וכן איתקש צבי ואיל לפסולי המוקדשין ואין היקש למחצה דמה התם אסור מחיים אף אלו אסורין מחיים ונהי דעשה או לאו דאמ"ה ליכא גבייהו ר"ל בחיה ועוף מ"מ איסורא בעלמא מהיקשא וכדאמרן ואפ"ה חל איסור אמ"ה על הך איסורא כיון דליכא לא לאו ולא עשה כמו חצי שיעור דחייל עליו איסור אחר כמבואר בשבועות בתוס' שם דף כ"ג ב' והבאתיו לעיל באורך ונשלמו בכאן החמשה שרשים וזהו מה שרצינו לבאר:
תניא רבי אומר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ על ה"ש. דהא לא מצינו בכתוב שהזהירה התורה על השחיטה במקום אחר. והקשה הב"ח אמאי לא נימא דקאי כאשר צויתיך בתורת כהנים בספר ויקרא דכתיב בקדשים ושחט בן הבקר (ומיניה יליף דרסה). ותי' דא"כ ליבעי כוונה בחולין ואנן קיי"ל דחולין לא בעי כוונה יע"ש והאליהו רבא בדף האחרון הקשה ואימא אה"נ דניבעי חולין כוונה ומנא לן באמת דלא בעי יע"ש ועי' בס' ראש יוסף אהא דמדגלי רחמנא מתעסק בקדשים יעויין שם. והט"ז הקשה אמאי לא נימא כאשר צויתיך במרה כמו כיבוד ושבת דאמרינן במרה נצטוו. וכן שם בכיבוד ושבת יקשה להיפך אמאי לא נימא דנצטוו בע"פ בסיני ותי' דוודאי מסברא ניחא טפי לומר בסיני מבמרה אלא שבת וכיבוד אף שבלוחות אחרונות כתיב כאשר ציוך ובראשונות לא וא"כ אפשר דקאי על סיני י"ל דכל מה שהיה כתיב בלוחות אחרונות היה כתוב ג"כ בראשונות ושם עדיין לא נאמר למשה בע"פ כלום וע"כ כאשר ציוך במרה משא"כ בשחיטה אית לן טפי לומר דכאשר צויתיך היינו בע"פ כשאר תורה שבע"פ ובס' כרתי ופלתי ואליהו רבא בדף האחרון שניהם לדבר אחד נתכוונו דלא שייך לומר במרה נצטוו על השחיטה כיון דבמדבר היו מותרין בבשר נחירה כר"ע דקיי"ל כוותיה א"כ לאיזה צורך אמר השם מצות שחיטה במרה כיון שלא הוצרכו שם להל' שחיטה:
טעם מצוה זו הביא האליהו רבא בשם ספר החינוך דרוב דם יוצא מצוואר כדי שיצא הדם ועוד משום צער ב"ח ומוכיח מכאן דצער ב"ח דאורייתא עיין בספר החינוך סימן ת"מ וכן בסכין פגום אסור משום צער ב"ח יעויין שם. אמנם כבר כתבו כולם שאין ליתן טעם על שום מצוה וכן חמש הלכות שחיטה אף שבקצת ספרים נמצאין טעמים עליהן אין להשגיח עליהם ובמקומו אבאר כ"א בעזה"י: