גמרא ואימא צוה צוה דיה"כ כו' והקשו בתוספות דלישני א"כ כל הני קראי ל"ל והאריכו בזה ליישב. ולולי דבריהם היה נראה לפרש בפשיטות דאפ"ה מקשי שפיר דכיון דהנך לישני דשייכי בפרה שייכי נמי ביה"כ מש"ה לא משמע ליה לתלמודא לאוקמי בפרה משום יתורא לחוד כיון דפרה לא דמי כלל לא למילואים ולא לשארי קרבנות כדפרישית דלא הוי קדושת הגוף כלל ועוד נראה לי דלענין יה"כ לחוד נמי איצטריכו כל הנך לישני דאי לא הוי כתיב אלא כאשר עשה צוה ה' לכפר עליכם לא הוי שייך כלל לפרשו לענין פרישת הכהן אלא לשאר דברים השייכים האמורין במילואים שיהא נוהג ג"כ ביה"כ לדברים השייכים בקרבן עצמו שהם עיקר הכפרה ושייך בהם לשון לכפר מש"ה כתיב לעשות דהיינו בכהן העושה מעשה הכפרה ועוד דלשון לעשות דהכא היינו מעשה הפרישה עצמו ואפ"ה איצטריך נמי למיכתב צוה שהוא לשון זירוז מיד היום ולדורות כדאיתא בקידושין ולאפוקי דלא נימא דיה"כ קמא או כה"ג קמא הוא דבעי פרישה כדאיתא לקמן. כן נראה לי לולי שהתוספות לא כתבו כן:
שם ואימא כפרה דקרבנות ופירש"י כגון קרבנות יחיד דכתיב בהו בכמה מקומות וכפר עליו הכהן עכ"ל. ויש מקשין דא"כ מה משני בגמרא מי ידעינן הי כהן דמתרמי ופירש"י והלא ע"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן עכ"ל. ולקושטא דמלתא אשכחן לקמן דף כ"ו ע"ב במשנה במה דברים אמורים בקרבנות צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב והיינו בלא פייס כמו שפירש"י בהדיא שם. אמנם לענ"ד לק"מ דודאי מה שפירש"י בלשון המקשה דכפרה דקרבנות היינו קרבנות יחיד אין כוונתו לומר דקרבנות יחיד דוקא בעי פרישה ולא קרבן צבור הא ודאי ליתא דהוי כיציבא בארעא כו' ועוד דהא בקרבנות צבור נמי כתיב לכפר דכתיב ושעיר אחד חטאת לכפר עליכם וכן מבואר להדיא בירושלמי דעיקר פרישה דקרא משמע לענין שעירי החטאת ע"ש אלא דעיקר כוונת רש"י דלפי סברת המקשה ודאי אפילו בקרבנות יחיד יש לומר דבעי פרישה כיון דכתיב ג"כ בלשון וכפר ולפ"ז משני הש"ס שפיר מי ידעינן הי כהן מתרמי והיינו כפירש"י הלא על ידי הפייס היו עובדין דהיינו בקרבנות הצבור וכיון דבקרבנות צבור לא שייך פרישה תו לית לן לפרש לכפר דקרא בקרבנות יחיד שלא יהא הטפל חמור מן העיקר ועוד דכתיב בה נמי בהדיא לשון לכפר כן נראה ברור. ועיין בספר משנה למלך:
בתוס' בד"ה ואימא כפרה דקרבנות פירוש דשאר קרבנות נמי כו' דהא יה"כ נמי פרישה דקרבנות הוא עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה לי דמשמע ליה לתלמודא טפי לאוקמי לכפר בשאר קרבנות שטעונין כמה כהנים וכשרים בין בכה"ג ובין בהדיוטות והוו דומיא דמילואים ממש שהיה פרישה נוהג באהרן ובניו משא"כ ביה"כ שלא היה נוהג אלא בכ"ג ועוד דבלא"ה ביה"כ כתיב בזאת יבא אהרן ודרשינן לקמן לענין פרישה כנ"ל ודו"ק:
שם וכ"ת לא ידעינן הי מינייהו אי חג המצות כו' אי חג הסוכות כו'. פי' דאע"ג דאכתי לא ידעינן בהנך תרתי הי מינייהו משום דבכל חד מינייהו יש צד לומר דעליה קאי מ"מ יש לומר שאין זה אלא חסרון ידיעה שלנו אבל התורה סמכה על אותה סברא דשייך ביה יותר לומר דעליה קאי דאי בחג המצות משום דפתח בה תחילה או שנאמר דאותה סברא דסוכה מרובה מצותיו עדיף טפי ולא דמי האי למה דאמרינן בשאר דוכתי שקולין הן ויבואו שניהם דהתם איירי שהמעלות שבכל א' מהצדדים שוין ממש לסברות שבגופם ודו"ק: