בתוס' בד"ה שהחי נושא את עצמו תימא לר"י למה פטור וכו' אור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דהא בכמה אבות מלאכות מצינו שאע"ג שלא היה מאותו המין כלל דכוותיה במשכן אפ"ה כל תולדה דדמיא לגמרי לאבות מסברא שפיר הוי בכלל חיובא כמו האב בעצמו ונראה לי דתירוצו של ר"י כאן היינו דוקא לענין הוצאה או מעביר ברה"ר דכיון דמלאכה גרועה היא בעינן שהתולדה עצמו נמי הוי במשכן ולא מהני הך מלתא לחוד דדמיא מסברא כמ"ש התוס' להדיא בריש מכילתין בכמה דוכתי ולקמן בפ' הזורק בד"ה הכנסה מנ"ל ע"ש וכמו שכתבתי ג"כ לעיל בפירקין גבי משוי דבני קהת ודו"ק:
בד"ה ר"ש פוטר נראה לר"י דמלאכה שאצ"ל וכו' כעין שהיו צריכין לה במשכן וכו' עס"ה. עיין מ"ש רשב"א ז"ל בחידושיו ומ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש באריכות ולפי שעניני מלאכה שאצ"ל כבר הארכתי בפרק כירה גבי מיחם שפינהו ובכמה דוכתי במכילתין לכן לא ראיתי להאריך כאן מיהו במאי שכתבו התוספות דלענין מלאכה שאצ"ל בעינן ממש דומיא דמשכן אף ע"ג דבשילהי פ"ק דחגיגה משמע דילפינן לה מקרא דמלאכת מחשבת אסרה תורה אם כן משמע דהוי גזירת הכתוב מ"מ מלאכת מחשבת גופא לא כתיב אלא במלאכת המשכן ומש"ה ניחא להו לאוקמי מסברא דבדומיא דמשכן ממש תליא מלתא והא דאיצטריך למילף מקרא בשילהי חגיגה ולא יליף לה בפשיטות מהך סברא גופא דבעינן דומיא דמשכן כדאמרינן לענין עיקר דיני שבת בכמה גווני נ"ל דאי לאו ילפותא דקרא הו"א דחייב במלאכה שאצ"ל אע"ג דלא הוי דומיא דמשכן היינו מדאיצטריך למיסר שריפת בת כהן בשבת כדאיתא לקמן בפרק הזורק ואין להאריך כאן יותר: