המצניע פרק עשירי שבת
המצניע לזרע וכו' וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו ופירש"י לכל אחד שיעורו המפורש לו וכו' ובשאר דברים כגון יין או אוכלין וכו' עכ"ל. כאן נראה מבואר מלשון רש"י דבכל מיני אוכלין שיעורן כגרוגרת ולא פחות אפילו במידי דשכיח טובא כגון לזריעה וזה כמ"ש בריש פרק המוציא ובסמוך בס"פ דלעיל. ולפ"ז נ"ל ליישב מה שהקשו כאן בתוס' תימא לר"י למאי איצטריך למיתני וכו' ולמאי דפרישית אתי שפיר דהאי כללא דתנן לעיל בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניעו ואכתי הו"א דהיינו דוקא בדברים שאין דרך בני אדם להצניע כגון דם נדה או עצי אשרה וכה"ג במאי שאין דרך ב"א להצניע כלל בפחות משיעור המפורש להם ובהא איצטריך לאשמעינן דאינו חייב אלא המצניע ולאפוקי מדר"ש בן אלעזר דפליג לעיל וקאמר אפי' בדבר שאינו כשר להצניע והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה נמצא דהאי לישנא משמע דהוי דברים שאין דרך בני אדם להצניע משא"כ בכה"ג דהכא במיני אוכלין שראויים הרבה לזרע ולרפואה הו"א דרבנן נמי מודו לר"ש בן אלעזר דנתחייב זה במחשבה של זה קמ"ל מתניתין דהכא דאפ"ה פליגי רבנן אדר"ש בן אלעזר ומתניתין דלעיל פרק כלל גדול נמי איצטריך לגופא לאשמועינן דאפי' בדברים שאין כשר להצניע כלל אפ"ה המצניע חייב. כן נ"ל ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש. ועוד נ"ל ליישב קושיית התוס' בענין אחר והיינו למאי דאסקינן דמתניתין איירי שהצניעו ושכח למאי הצניעו והשתא מפיק ליה סתמא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וא"כ לפ"ז א"ל דדוקא היכא דהמצניע עצמו הדר ומפיק ליה סתמא הוא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה משא"כ בשאר כל אדם אע"פ שהוציא בשליחות המצניע שאמר לו סתמא להוציא לא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה עושה מדלא פירש להשליח שיוציא לזריעה מסתמא אין דעתו לזריעה כלל וכן נראה מלשון הירושלמי דשמעתין דמתניתין בשליח איירי ע"ש. ומה שלא תירצו התוס' כן באחד משני דרכים שכתבתי נראה דמשמע להו דהאי וכל אדם מילתא באפי נפשה היא ולא איירי לענין מצניע כלל דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס בסמוך מידי מאי איריא דתני המצניע ליתני המוציא הא ודאי איצטריך למיתני המצניע משום דיוקא דסיפא דוכל אדם ולענ"ד משום הא נמי לא אירי' דלאו אורחא דתנא למיתני רישא איידי דיוקא דסיפא היכי דאיכא למיטעי בבבא דרישא גופא כדאשכחן בש"ס טובא כן נ"ל ודו"ק: